The protest against the draft law reached the 'City of Youth': So why did I hug a protester?

September 23, 2023   

יום חמישי בערב, צומת הכניסה לעיר החרדית מודיעין עילית. ה-מעוז של לומדי התורה, המכונה גם 'עיר האברכים'. שבועות תהיתי מה הביא את המפגינים שוב ושוב לבני ברק תוך דילוג אלגנטי דווקא על המעוז הכי תורני, העיר בה אני מתגוררת. והנה, הם הגיעו. את האמת, רוב תושבי העיר - שכנים ותושבים עמם שוחחתי - אפילו לא היו מודעים לדרמה המתרחשת כמה מטרים מחלון ביתם. מי שלא עבר שם במכוניתו ותהה במה מדובר פשוט לא שמע על האירוע. מאיפה ישמעו? לרבים מהם אין וואטסאפ, המיעוט שזקוק לו לצורך פרנסתו לא ממש מתמצא, לא שורץ בקבוצות. רק קומץ הגיע להשקיף על האירוע. לשבחם של המפגינים, כ-40 איש,  ייאמר שלא היה מצידם כל ניסיון של אלימות כלשהי. הם עמדו בסתר מופתי, היכו בתופים, הריעו בחצוצרות, השמיעו כרזות ברמקולים שנשאו בידם, חלקם עמדו דוממים. את מפקדי משטרת מודיעין עילית אני מכירה שנים. הם עושים כל מאמץ כדי לכבד את התושבים ורגשותיהם. מכיוון שיש יציאה וכניסה אחת בלבד לעיר בת 85,000 תושבים, הם דרשו מהמפגינים שלא לחסום את הכביש בשום שלב, דרישה שכובדה. השוטרים עמדו בצד, התייחסו יפה לשני הצדדים. השר בן גביר, באמת שיש לך, לפחות בתחנת מודיעין עלית, במי להתגאות. פגשתי שם את יאיר דרורי, חובש כיפה שחורה לראשו, אחד מקודקודי השיטור העירוני, אותו אני מכירה מאז הגיע לתפקיד. שיבחתי אותו על תפקוד המשטרה. אין מה להשוות את התנהלותם להתנהגות שוטרים בהפגנות קיצונים. מצד שני, לא היו פה קיצונים חרדים. איכשהו, הם החמיצו את ההפגנה הזו. צד לא התערבב בצד, רק תעודת העיתונאי שלי הקנתה לי גישה למתחם המפגינים. את מערוץ 13? ניגשו אלי כמה מפגינים ושאלו. שים לב, רביב דרוקר, יש לך רייטינג... תכננתי להשקיף, לא לומר מילה, לספוג צבע ולחזור עם תובנות. אבל יש משהו בטבע העיתונאי שלא מניח לך לעמוד מן הצד. אז פניתי לאחד מהם, דווקא לזה שעמד מן הצד, דומם. הוא הסביר מה כואב להם, ניסיתי להיכנס לליבו, לנסות להבין מה מציק להם. הפעם זהו החוק שקורע את ישראל מבפנים - חוק הגיוס. "יש אמא חרדית ואמא שחרדית", נשמעו הקולות. "יש אבא חרדי ואבא שחרד". "גיוס לכולם, שוויון בין דם לדם". עכשיו לך תסביר, על רקע קולות מחרישי אוזניים, מהו לימוד תורה עבור אם חרדית, כמה היא תהיה מוכנה למסור את נפשה וממונה עבור כך, וכמה, באמונה הלוהטת שלה, זה מה ששומר על עם ישראל. חיל השמירה הרוחנית. הוא, האיש השקט, ניסה להסביר לי כמה קשה להם. מה זה אומר בן שהגיע לגיל 18, מה זה לא לישון בלילות מרוב פחד ודאגה. כן, אני מבינה את זה. אני יודעת, שאילו לימוד התורה של בניי היה כרוך בסכנת נפשות, תחת איום ירי הייתי הולכת על זה, על בטוח, אבל אין לי הרי דרך להוכיח זאת, איש עוד לא ניסה לגייס אותם באיומי אקדח. איש גם לא ניסה להשליכם למדורת האש כדי שאוכל להוכיח, את מה שהוכיחה חנה עם שבעת בניה.

•

בכל ליבי אני מאמינה, שאילו המפגינים  - איני מדברת על אותם שמפגינים בציניות נגד כל מה שריח הממשלה הנוכחית מריח ממנו, גם לא על אלו שמתנגדים לנתניהו ובשם השנאה העיוורת הזו מוכנים לפגוע בכל מי שהוא חלק מממשלתו, ואני רוצה להניח שהמפגינים שהגיעו התכוונו ברצינות להביע את כאבם על חוק הגיוס - היו מכירים יותר את בתי האברכים שלנו, המתנדבים הרצים לקול כל קריאה לעזרה, את הערכים, הם היו חושבים קצת, לפחות קצת, אחרת עלינו. אבל, הם לא. הם מכירים בעיקר את חברי הכנסת החרדים, שלמרבה הצער לא כולם בוררים מילותיהם בקפידה, לעיתים גם מעשיהם אינם תורמים לקידוש שם שמים, ולא אכנס לטענות שהועלו בפני על חלק מנבחרי הציבור החרדים. כואב שככה. אז שמעתי שם מילות שבח על קומץ מנציגי הציבור - שמו של משה ארבל עלה לשבח, גם שמו של מוישה גפני. אבל זה לא מספיק. ואז ניגשה אלי מפגינה, וסיפרה לי את סיפורה: בנה שוכב פצוע מזה 20 שנה, נפצע באחד הקרבות. תביני, היא אמרה, בעיניים עצובות, כמה כואב לי שאתם לא משרתים. לרגע צצה דמעה בעיניה וזה משהו שמולו אני מאבדת את כל המגננות. חיבקתי אותה, אמרתי שאני בהחלט מבינה לליבה. המילים נעתקו מפי, אני מודה. יתכן, שחלקם צעקו שבועות לאחור מילים בגנות עילת הסבירות, המחאה התורנית אז. אבל הפעם הם הגיעו עם נושא טעון יותר. מדמם. ועוד שתי נשים ניגשו. גם הבנים שלהן שירתו שירות קרבי, גם הן לא ישנו לילות. And there was also Yehuda. I recognized him from one of the interviews on the program 'Azor Bheera', on Channel 13. He arrived loaded, but the conversation was respectful. Very. On Saturday evening, we continued our conversation on WhatsApp. He emphasized that everything was written out of respect, not, God forbid, out of hatred - and this was also important for the protesters to point out to me throughout the conversations. With two of them, I even took a selfie with my friends at the end. We parted with a final greeting, a good signature, and friendship.

•

מושב החורף הקרוב בכנסת, אני יודעת, יהיה טעון. החרדים לא יסכימו למשוך זמן עם חוק הגיוס, נתניהו, שיחשוש לפירוק ממשלתו - לפחות מצד חסידות גור, שהרבי שלה מתנגד לעוד דחייה - יצטרך לדהור בכל הכוח החוק הלוהט. הרחובות יבערו, הכניסות לערים החרדיות יתמלאו כנראה במוחים, שיגיעו להביע כאבם. הפעם החרדים לא יוכלו להתנער, לומר שהם נגד הרפורמה. הפעם זה יגיע ממש אל תוך ביתם פנימה. איך מתמודדים עם זה? אין לי מושג. אבל אני, לתפילת יום הכיפורים השנה אוסיף כמה משפטים. אלוקים, תן לי היכולת להבין לליבם של מי שלא מבינים את עולמי, את רוחי. את מי שאין לי שום דרך להסביר להם מה זה עבורי דף גמרא, וכמה זה לא מתחיל להידמות ללימודי האקדמיה של ילדיהם. ותן להם את היכולת לנסות ולהבין שבן גוריון ניסה להקים מדינה שתכלול את כל אזרחיה, ותכבד את אמונת כל תושביה. יהודים ומוסלמים, חרדים וחילונים. ואם נקרע זה את זה בשל האמונות השונות שלנו, נפער חור מסוכן בבטן האונייה עליה שטים כולנו. אלוקים, תעשה שכל חילוני יפגוש בשנה הקרובה רק חרדי 'ערכי', שנבחרי הציבור שלנו ידברו רק מילים חיוביות ומועילות, וחלילה לא שום מילה של שטות. עשה, שאיש מהם לא ייתפס בשום מעילה חלילה, כזו שתוציא את דיבת כולנו רעה. עשה, שכולנו נהיה טובים, שכל מי שיביט בנו יהיה מלא רק בהערכה. אלוקים, עשה שנהיה עם אחד. על אמת.