Who will stop the campaign madness?

July 19, 2016   

The family of the late soldier Oron Shaul sued the Prison Service Commission not to allow security prisoners to watch the Euro games. The newspapers ran a big headline. The Shaul family petitioned the High Court of Justice not to allow prisoners to watch the Euro final. A radio report was broadcast and television channels reviewed the fate of the petition. The family also blocked or attempted to block visits by the prisoners' families to Nafha prison and threatened to block the passage of trucks to Gaza. Winnett gave a beautiful picture. The family of the late soldier Hadar Goldin came out against the agreement with Turkey and demanded that it be canceled until their son's body was returned. The media broadcast the public debate, as if it were justified criticism. I'm willing to bet that the vast majority of media people understood that this was a clearly unreasonable demand. No one dared to say – no, we will not take part in this madness. Enough of what we did in the Gilad Shalit deal, that we enslaved the interests of an entire country for the release of one soldier, no matter how important. ברור שאין לי טענה למשפחות. אף אחד מאתנו לא יכול לדמיין את מצבם. דווקא בגלל מורכבות הסיטואציה, תקשורת אחראית הייתה יכולה לנתב את התחושות הקשות למקומות הנכונים ולא למחוזות בהן נמתחת ביקורת חריפה על הממשלה על כך שלא כללה בהסכם מדיני חשוב, התחייבות בלתי אפשרית להחזיר שרידי גופות. בזמן הקמפיין למען שחרור גלעד שליט, היו לא מעט פוליטיקאים בכירים שהתנגדו לעסקה. מאוד התנגדו. רובם ככולם לא העזו לבטא את ההתנגדות שלהם בפומבי. היו אפילו בכירים כמו צחי הנגבי שהתחייבו בפני המשפחה לא לאוורר את ההתנגדות שלהם בתקשורת, כאילו הסיפור הזה של שחרור 1000 מחבלים הוא עניין משפחתי שבין הנגבי למשפחת שליט. ציפי לבני, איווט ליברמן, בוגי יעלון, כולם טוענים לכתר ראשות הממשלה, השאירו את ההתנגדות שלהם לעסקה בחדרי חדרים ולא נלחמו עליה. ניגפו בפני גל הפופוליזם הגדול. עכשיו חוזר אותו סיפור, רק במהדורה מוטרפת יותר. שם לפחות היה באמת איזה ערך להילחם עליו – לא נשאיר אף חייל מאחור, ערבות הדדית, שם לפחות היה חייל חי להחזיר הביתה, פה אפילו אין את זה. איזה ערך מקופל בשחרור מחבלים עבור שרידי גופות? אם צריך להחמיר את תנאי האסירים הביטחוניים מסיבות ענייניות, אז שיחמירו אותם, אבל מה הקשר לשרידי גופות גולדין ושאול? בכירי השרים נפגשים עכשיו בסרט נע עם המשפחות, אומרים מילים ריקות, ממלמלים התחייבויות חסרות שחר, אף אחד מהם לא מעז לבוא למיקרופון ולהגיד – נשבר לנו הלב על מה שקרה לחיילים, אבל זה לא יעזור להם וספק אם יעזור למשפחותיהם, אם עכשיו נשחרר עשרות מחבלים, כמו שדורש החמאס, רק כדי לקבל ארונות בחזרה. היה יכול להיות עוד יותר מעורר השראה אם אחד השרים הללו היה יוצא מפגישה עם אחת המשפחות ואומר: מה שאני לוקח מהפגישה הזאת הוא שאני אעשה כל דבר בקבינט, כדי שלא תתחיל מלחמה מיותרת, שלא ימותו עוד אנשים בסיבוב דמים בעזה. שרים בקבינט יודעים לספר לאחרונה שנתניהו מאוד מוטרד מהמצב בעזה, שהוא חוזר ומתריע מקריסה בעזה, קריסה של התשתיות, משבר הומניטרי. כל כך מוטרד נתניהו, הודה חבר בקבינט, שישראל כבר מוותרת במודע על הניסיון לוודא שהבטון שנכנס מהצד שלנו לעזה, לא משמש לבניית מנהרות. למעשה, ישראל יודעת שהוא משמש למנהרות ומשלימה עם זה. כל כך מוטרד נתניהו, העריך אחד מחברי הקבינט, שלא מן הנמנע שראש הממשלה יהיה יותר קשוב אפילו לרעיון הנמל בעזה. מי שהפגין את ההתנגדות הכי עזה לרעיון עד כה, בוגי יעלון, כבר לא שם ושרים אחרים - ישראל כץ, נפתלי בנט, דווקא תומכים. האם ראש הממשלה באמת מוטרד או שזו הייתה הצגה לצורכי העברת ההסכם עם הטורקים וועדת חקירה עתידית? לא ברור, בטוח שלחץ ציבורי עליו להקשיח את המדיניות כלפי עזה רק בגלל נושא הגופות, הוא דבר לא חכם ולא הוגן. • מתוך Raviv Drucker's blog. The article was published in Haaretz.'