What don't people ask on Independence Day?

May 13, 2016   

 How much energy. What a frenzy. How intensely we still argue about Independence Day. On the 2nd of Iyar 5758, the State of Israel was established, and since then Jews have been engaged in heated discussions about how to relate to it, and the date of its establishment. Hillel without a blessing? A prayer? A fancy barbecue? Just last week, the Zionist-religious sector has been under renewed attack following the comments made about the attitude towards the state by Rabbi Shmuel Tal, Rosh Yeshiva 'Torat HaChaim', and Rabbi Yehoshua Shapira, Rosh Yeshiva Ramat Gan (a friend even texted me this week, at the height of the polemic, when the bicentennial response article was published: ‘Okay, I read everything, which number do you text who is right?’). מכירים את אלה שאומרים “קטונתי” ולא באמת מרגישים שהם קטנים? אז אני מקווה שה”קטונתי” שלי אותנטי. באמת קטונתי. שני הרבנים כתבו דברים מרתקים ומעוררי השראה. אבל במלאות 68 שנים, ברוך השם, לקיומה של מדינתנו האהובה, נדמה לי (הקטן!) שאולי זו כבר בכלל לא השאלה המרכזית. העלון ‘קרוב אליך’ שפרסם את דבריהם ביקש משני האישים להתייחס לציונות, אבל למה זו השאלה שצריך לעסוק בה בכל כך הרבה להט ועוצמה? מדינת ישראל כבר כאן. לא צריך לשאול אותנו מה דעתנו, כי הקדוש ברוך הוא כבר ענה בעצמו: אחרי אלפיים שנה בגלות, זכה העם היהודי לצ’אנס היסטורי נוסף - לחזור לארץ אבותיו ולממש בה את תפקידו.  אז על מה כן צריך לדבר? מה כן הנושא המרכזי? מה אני הייתי שואל את הרבנים החשובים, לו הייתי עורך ‘קרוב אליך’? הנושא המרכזי הוא התוכן של המדינה הזאת, והתוכן בחייהם של כל מיליוני תושביה. לפני כמה שנים פרסם הרב דוד סתיו ספר על תרבות הפנאי בהלכה. באחד מאירועי ההשקה, שמעתי אותו אומר רעיון שמלווה אותי מאז: “העולם המודרני מאפשר לאדם זמן פנוי בממדים שלא הכרנו בעבר. הדרך שבה האדם מנצל את זמנו הפנוי תהפוך לשאלה המרכזית ביותר בהגדרת הזהות שלו, הרבה יותר מכל שאלה אידיאולוגית אחרת”. תחשבו על זה רגע: נדמה לנו שאנחנו אלה שמגדירים את עצמנו. כל אחד מאיתנו הוא הרי לייט, או חרד”ל, או חסיד, או ליטאי, או מסורתי, ויש גם אינספור הגדרות משנה. לא דומה חסיד ברסלב חוזר בתשובה לצרפתי עם כיפה שחורה-סרוגה שהרגע עלה לארץ. והנה, מתברר שמה שמגדיר אותנו יותר מכל האידיאולוגיות המנוסחות היטב שיושבות לנו בראש הוא מה שאנחנו עושים בשעות הפנאי שלנו. פעם שעות פנויות היו מצרך נדיר, ואנשים נחו בעיקר בשבת. ההתפתחות הטכנולוגית מאפשרת היום, לראשונה בהיסטוריה, שפע של זמן פנוי לאדם המודרני. ויותר מזה, הבילויים פשוט רודפים אחריו. ההתמודדות עם הסוגיה הזאת הופכת להיות תמצית חיינו. אתה יכול להכריז על עצמך כחסיד סאטמר או כמכיניסט מורעל מעלי, אבל אם אתה מבלה חמש שעות ביום עם סלולרי ביד, גולש באינטרנט וצורך תוכן חילוני לחלוטין – אז, למעשה, זה מגדיר הזהות מספר אחת שלך.  אז במקום להתווכח על ה’ באייר, בואו נדבר על מי אנחנו בשאר 364 הימים בשנה. אני לא מזלזל בדיונים ובספרים על השקפה ובבירור רעיוני על התקופה והדור, אבל אם מדברים עם צעירים בני 15 , שומעים מהם שהסיפור הוא כבר מזמן לא היחס שלנו לז’בוטינסקי או למקס נורדאו, אלא לוואלה ו‑ynet. אחרי הכול, זה מה שיקבע את הפרצוף שלנו בעתיד. ואגב, על הנקודה הזאת בדיוק הרב שפירא והרב טל הסכימו לחלוטין. אחרי הפולמוס על הגדרות כמו “אתחלתא דגאולה”, “ערב רב” ו”עקבתא דמשיחא”, שניהם דיברו ממש באותן מילים, באותו דימוי משיר השירים על “הרעיה” ועל ה”דוד”, ועל הצורך לחבר ביניהם. נכון, זה יוצר פחות כותרות, אבל עובדה שאחרי הוויכוח על העבר – זו המשימה ששניהם מסמנים לנו לעתיד: לא להתבלבל, אלא לברר היטב מה היחס שלנו לתרבות, למסחר, לתקשורת ולאקדמיה, ולהציג אלטרנטיבה יהודית. “אני זוכה להיות חלק משיר השירים המחודש של הדוד והרעיה”, אומר הרב יהושע שפירא, “וכל מה שאני יכול לעשות כדי לקרב ולהקל ולהאיר את השירה הזאת – אני אעשה. זאת המשימה הכללית. מתוך החזרה לחיים ובניית חיי הגוף של האומה, תצמח בעזרת ה’ בקרוב בימינו גם הקומה הרוחנית”. והרב טל אומר: “אנחנו יכולים לראות במו עינינו את תהליך קיבוץ הגלויות, הפרחת ארץ ישראל ובניינה והשבת התורה והשכינה לארץ קודשנו. "מהותו של תהליך הגאולה הוא החיבור המחודש בין הרעיה לדודה. כתוב בספרים הקדושים שבתהליך המופלא הזה אמורים להתחזק במקביל כוחות שליליים ולהפריע לכך, וייווצר בכך מבחן אמונה גדול והתמודדות גדולה של כוחות הקדושה, וכך תהליך הגאולה יתקדם”.  וזה כבר באמת השלב הבא, התובעני: אחרי שעזבנו רגע את הפולמוסים על היחס לציונות, ואחרי שסימנו את תחום התרבות כמוקד המאבק המרכזי – הסיפור הוא לא רק “סור מרע”, אלא גם ובעיקר “עשה טוב”. לא נגיע לשום מקום אם רק נדבר נגד הפרסומות ותרבות ‘האח הגדול’. השאלה היא מה אנחנו מציעים במקום זה? מה התשובה שלנו? איך הופכים את התורה, החסידות, הדף היומי, שולחן השבת, היצירה היהודית, גמילות החסדים, בתי הכנסת, הקהילה – לאופציה התרבותית המועדפת על עם ישראל? האם זה בכלל נמצא בראש סדר היום שלנו, כמחנה, או שהעיקר עכשיו זה לתקוף את סתיו שפיר/ חנין זועבי/ הסמולן התורן? האם המטרה היא רק להשתלב בתקשורת ולעשות אותה ימנית יותר, אבל להמשיך ולקבל את הקודים הצהובים והבוטים שלה? האם המטרה היא רק שה”מגזר” ינצח, שהמפלגה תשיג הישגים, או שיש פה מסר שרלוונטי לכל העם, וצריך להנגיש אותו כמה שיותר?  טוב, גם מול השאלות הגדולות האלה קטונתי כמובן, אבל אני רוצה לציין מישהו שלדעתי כבר היום עושה חלק קטן מהעבודה הזאת, ויוצר תרבות יהודית שלא הייתה כמוה בעבר. ביום שני השבוע נחת בתיבת המייל שלי שי ליום העצמאות. הזמר אבי בניון הוציא סינגל ושמו “אורות ישראל”, שיר מתוך האלבום החדש שלו שהוא החליט להשיק דווקא לקראת ה’ באייר. לשיר מצורפת פסקה של הרב קוק מתוך הספר ‘אורות’ שבהשראתה הוא נכתב. את המוזיקה העוצמתית אי אפשר להעביר בעיתון, אז נסתפק במילים. לדעתי, אבי בניון ממש מציע פה מצע למדינת ישראל בת ה‑ 68 , ולכל אזרח בה: “לגלות את האור בתוך החושך / להצליח לראות מעבר לאופק / להבין דבר מתוך דבר / ולהרגיש שאפשר להגיע רחוק / לברר את הטוב מתוך הקושי / להגביה מבט לזהות את היופי / לעמוד זקוף ולא לשכוח / שאתה מסוגל להגיע רחוק”. וכאן מגיע הפזמון: “להאיר כל פינה למלא אמונה / לקדש את הזמן להרים עוד קומה / לחבר את הכול להשיב כל שואל / להאיר מחדש את אורות ישראל”. אמן. • הטור מתפרסם  בעיתון 'בשבע'