Two Families: Between Passover and Holocaust Remembrance Day

May 2, 2016   

 Between Passover and Holocaust Remembrance Day – here are two stories of two Israeli families that connect these days. What, it seems, is the connection between the joyful, holy, and ancient holiday and the new Memorial Day of our generation? In general, these are days of dealing with human evil and hatred of Israel, from the victory over Pharaoh to the confrontation with Hitler. "For the repair of the whole world did not end with the Exodus from Egypt," writes Rabbi Kook, explaining that there are still many roles and challenges for the people of Israel, and the mission to repair the world was not completed then, with that Exodus from slavery to freedom.   שירי הימלפרב, בת 20, קומונרית בבני עקיבא, תושבת גבעת־שמואל, שלחה לי תמונה של מזלג אחד וכף אחת בצבע כסף. "אני מצלמת לך את ה'והגדת לבנך' שלנו בכל שנה בימים האלה. סבא וסבתא שלי נכנסו לגטו לודז' בערב פסח, ולכן סבתא לקחה איתם לגטו את כל כלי הפסח. רק מזלג אחד וכף אחת שרדו איתם את כל תלאות השואה, ומאז ועד היום בכל שנה אנחנו משתמשים בהם בפסח, מבשלים בהם ומלכלכים ושוטפים, בעוד שנה של 'יציאת מצרים' משפחתית שלנו. "לסבתא קראו דורקה וידבסקי, אמא של אמא. בגטו היא פגשה את סבא שלי, יהודה. הם התחתנו, ושם נולד בנם הבכור. הם היו בין 700 היהודים האחרונים שנשארו בגטו לודז' ולא יצאו ממנו כלל. אבא של דורקה טען כל הזמן שעד עכשיו אף אחד לא חזר מהרכבות – ולכן הוא לא רוצה לעלות עליהן. בסוף הוא נפטר בגטו, בתאריך ה' בשבט. זה יום השנה לפטירת האדמו"ר מגור, והוא ערך אזכרה סודית לאדמו"ר יחד עם עשרה חברים, וכשחזר מה'טיש' הזה - נפטר. "סבא וסבתא הצליחו לעלות רק ב־1949 והגיעו לתל אביב, שם נולדה בתם השנייה, לאה, אמא שלי. אחרי המלחמה הם הקדישו את חייהם להקמת המשפחה, לשיפוץ בתי עלמין בפולין, להחזרת רכוש יהודי מאירופה וגם להשגת פרנסה: הם בנו בעשר אצבעות עסק לחלקי חילוף של מכוניות, שבו סבא שלי, יהודה, עדיין עובד, ברוך השם, גם בגיל 97. "בכל שנה בערב פסח אנחנו מוציאים את המזלג והכף האלה ומצרפים אותם לסכו"ם הפסח שלנו בהתרגשות".  יום ראשון השבוע, חול המועד פסח, אולם אירועים קטן בצפון הארץ, סמוך לכנרת. בחוץ - עשרות אלפי ישראלים במנגל, בפקקים, בטיולים. בפנים - משפחת לנדסברג מתכנסת לישיבה מכרעת. סביב השולחן יושבים יותר מ־20 צאצאים של המשפחה, שקיבלו מייל מפתיע מגרמניה. בעיר באד-הרצפלד מעוניינים להנציח את ראשי השבט, קורבנות השואה ריני לנדסברג ובנה יעקב, כחלק מהפרויקט המפורסם "אבני נגף". מדובר במפעל הנצחה מתמשך, שמציב בערים שונות באירופה אבנים מיוחדות מחוץ לבתיהם של יהודים שגרו שם. על כל אבן נחרט מי התגורר בבית, מתי נולד ומתי נשלח למחנה. עשרות אלפי האבנים שהוצבו עד היום, כולן פרי עמלו של האמן והיזם הגרמני גונטר דמינג, משולבות במדרכות שמול הבתים ומהוות תזכורת תמידית לשואה. ישראל רמות (לנדסברג במקור) מנהל את הדיון: "הרעיון הוא שכל גרמני שיעבור במקום, ייזכר במי שגר שם פעם. זה רעיון יפה, ולמעשה אנחנו נחתום את הפרויקט בעיר באד-הרצפלד. הם כבר איתרו שם 43 בתים וסימנו אותם, ונותר רק בית אחד, בית משפחת לנדסברג. הם מצאו את הרחוב והבית ומחכים לקבל מאיתנו עוד חומר כדי לארגן טקס מכובד, שאליו אנחנו כמובן מוזמנים, בחודש מארס". אני תוהה איך כל כך הרבה צאצאים נמצאים כאן סביב השולחן למרות השואה, והצאצא אחיקם מסביר: "רוב הילדים עלו ארצה מהר, מיד אחרי שפרצה המלחמה. שלושה מהם אפילו היו על אוניית המעפילים המפורסמת 'פאטריה'. רק שניים נשארו מאחור: יעקב, שקיבל סרטיפיקט, נתקע ביוגוסלביה ושם הנאצים רצחו אותו, והסבתא ריני שגורשה ב-1943 ונספתה באושוויץ. הנכדה ה-30 שלה, שנולדה פה בארץ, קרויה על שמה". אבל אז הוא משנה כיוון. "אנחנו לא נסתיר שאנחנו חוששים גם מביזוי זכרם", הוא אומר, וכל היושבים מסביב לשולחן מהנהנים. "אנשים יכולים לדרוך בכוונה על האבן או לירוק עליה ולרמוס אותה כשלא רואים". אמא של אחיקם וישראל, שושנה, מעירה: "אם ניאו־נאצים יעברו שם בלילות ויחגגו, אז מה עשינו?" ישראל משיב: "נו, מצוין, סימן שהצלחנו להרגיז אותם, להזכיר להם. הרי בהתחלה הייתה התנגדות של התושבים הגרמנים לפרויקט הזה, והיום כבר אין. הרי כל מי שגר שם, רואה בבוקר, כשהוא יוצא מהבית, את האבן הזו. זה עושה משהו למצפון". שושנה מקשה: "ואולי זה נותן להם תחושה של מחילה וכפרה? ככה הם ממרקים לעצמם את המצפון. מצד שני, יש כאן משהו חשוב. זה מראה שהגרמנים לא בהכחשה". ואבנר, צאצא אחר, מספר: "זה לא רק הגרמנים, זה גם אנחנו. אנחנו הרי גדלנו בלי סבא וסבתא, לא שיתפו אותנו ולא דיברו על ההיסטוריה המשפחתית. בזכות כל התהליך הזה אני שומע לראשונה הרבה דברים, וכך גם כל הדור הבא, שפשוט לא ידע עד היום". על השולחן מונחים מסמכים בעברית, באנגלית ובגרמנית, תמונות בשחור-לבן, עוגיות קוקוס כשרות לפסח ובקבוקי מיץ. כעבור שעתיים מתקבלת ההחלטה: הולכים על זה. משפחת לנדסברג תציב גם היא אבן נגף, לזכר הנספים.

Jewish status:

""The Exodus from Egypt does not end with Passover. Every day a person must see himself as if he had come out of Egypt, and develop and strive for more and more. The level that was considered for him yesterday as 'the Exodus from Egypt' is today his 'Egypt', and he must advance from it" (The Lubavitcher Rebbe) • The column is published in Yedioth Ahronoth