Do disasters affect you at all?

March 8, 2016   

לפני כחודשיים פרסמתי כאן רשימה שמית של עשרות משפחות שחרב עליהן עולמן בהילקח אחד מבניהם או הוריהם. הרשימה האיומה כללה שמות הורים צעירים ותינוקות של בית רבן, כולם ממשפחות חרדיות. בבחינת עלה המוות - בחלוננו. המגילה המפחידה הזיזה נים אחד או שניים, בלב אחד לפחות. אך שום דבר לא מעבר. הקריאה שיצאה מאותם שורות, הייתה זעקה גדולה ומרה לחשבון-נפש נוקב. המציאות האיומה הזו, שבה נקברים ילדים והורים צעירים זה לצד זה כמעט יום אחר יום, יכולה לטלטל ולזעזע כל מי שנפש יהודית בקרבו, וכוחה גדול לעורר ישנים מתרדמתם. אלא שמשהו השתבש. לדף היגון נוספו שמות רבים מאז, וכמעט שכלום לא השתנה. נשארנו אותם אנשים, ובעיקר נותרנו אותה חברה. שישה הרוגים בתאונת דרכים מחרידה, שמחת חתן וכלה שבוטלה, פצועים מתבוססים בדם, וכלום. רק בשבוע האחרון מצאו את מותם שני תינוקות, האחד כשלא קם משנתו בבית הוריו, והשני כשאיבד את הכרתו בבית המטפלת. שניהם בני ארבעה ושבעה חודשים. הזדעזענו? מן הסתם כן. הזעזוע חלחל? ברור שלא. עובדה, אנחנו עדיין כאן, באותו מקום ובאותה תנוחה. יש הסבר לתופעה, אגב. קוראים לה קהות חושים. אך לפני שנתמקד בה, תנו לי לספר לכם על שיחה סתמית שבה הייתי נוכח. רק לאחר זמן הזדעזעתי ממה ששמעתי.

•

השבוע, בהיותי לומד בחברותא בבית המדרש, גונבה שיחה לאוזני. היה זה אברך בר אוריין שבא בדברים עם אחד המתרימים שהסתובבו בבית המדרש. גבאיי הצדקה, עם בפני עצמם הם. יש שייכנסו עמך בדברים בין אם תיתן ובין אם לא. יש שימהרו וידברו בלחש, בשל רצונם ההוגן שלא להפריע לבני התורה העמלים במלאכתם. ויש את המיוחדים, אלו שהגיעו בשביל לדבר, ואם תפתח להם את ידך, אדרבא, ירוויחו בכפליים. השיחה המדוברת, התנהלה דווקא עם אחד מגבאי הצדקה המשתייכים לזן האמצעי, הטוב והנעים. טוב למעלה ונעים למטה. מטרת ביקורו בבית המדרש הייתה החתמת האברכים שטרם התחברו לארגון 'ערבים'. הסיבוב, אם כן, לא היה 'סיבוב שנור' סטנדרטי, ומשכך, מן הסתם, החליט האברך לפנות אל גבאי הצדקה בשאלה. השאלה הייתה מזעזעת. יש לו כבר 'ערבים' לאברך. שמעתיו מצהיר. אבל כעת יש לו תלונה גדולה מאד על הארגון המופלא הזה. הבטיחו לו מפורשות, כך אמר, שלפי הנתונים שיש עד עתה, לא תתבצע גבייה כל חודש, אלא בשישה מתוך שניים עשר החודשים. כעת, טוען האברך הממורמר, זה כבר החודש העשירי ברציפות ש'ערבים' גובים ממנו בהוראת קבע. הסיבה הזאת, לטענתו, גורמת לו לחשוב על הפסקת התמיכה באלמנות וביתומים. גבאי הצדקה הסתבך קצת בתשובה, עם כל מיני מילים על סטטיסטיקות ועל הצטרפויות חדשות, "וככל שיש יותר מצטרפים, יש יותר מקרים", ניסה להסביר. אני, כבר לא הייתי שם. ניסיתי לשוב אל תלמודי, אל מעיין החיים. אלא ששאלתו התמימה של האברך לא נתנה לי מנוח, לא עצם השאלה, אלא צורתה. But it was precisely his innocent question that brought me the answer, so difficult, to the frightening question I had struggled with this week: Why are we in the same place, why doesn't the shock permeate and stop our material pulse?.

•

האברך המכובד, שלומו ישגה מאד, שאל במילים פשוטות, את שאלת הכלב המוכה, ויסלחו לי בני התורה על הדימוי. כשהמקל מכה את הכלב, הוא אינו מביט הלאה על קצהו, על האיש המחזיק בו. זהו שלב שנשגב מבינתו. הוא רואה בעיניו רק בול עץ המנחית מהלומות על ראשו. הסיבה הזאת גורמת לבעל החיים להסתער על המקל ולכלות בו את זעמו. בעיניו ובמבטו, זוהי התגובה ההולמת ביותר. שאלתו של האברך, מצביעה על ההסתכלות המצומצמת שלנו כבני אדם, על כל מה שמתנהל בעולם. תלונה על "מתים רבים מדי" המופנית לנציג 'ערבים', דומה בדיוק לתלונה המופנית לנציג אגד על מותם של שישה בתאונה מחרידה. המקל, אולי באמת נענש בחד גדיא. אך כמוהו גם האש, הרואה בו את הגורם לאסון. הקדוש ברוך הוא, רבותי, הוא הכתובת המדויקת ביותר לשאלות המחרידות האלו, וגם לתשובות. הוא ורק הוא המוסמך לענות לנו, מדוע עיננו רואות יום אחר יום, אלונקות נושאות גופות תינוקות לטהרה. אך אנו אלו, האחראים להביט, לחקור ולדרוש, על מה באה הרעה הזאת. וכשנבין, וכשנדע, עלינו לקיים לאלתר את הנדרש מעמנו. שזה בערך שלב אחד אחרי צקצוק קצבי בלשון. •  מנחם מן הוא עיתונאי ופובליציסט חרדי: [email protected]