The forecast: Everything here is a storm

March 5, 2016   

 כבר אין פה שום אירוע, החלטה או דיון. כל דבר הוא "סערה". השבוע זכינו לשתיים: "סערת הזקנים בצה"ל" ו"סערת ערוץ 20". על שתיהן אפשר לומר: יאללה יאללה. תנוחו. תרגיעו. ההחלטה הצה"לית לא הייתה חכמה, ואכן נראה שתתוקן, אבל איפה הפרופורציות של המתנגדים? למה לדבר על סירוב פקודה, הליכה לכלא ולהגיע תוך שנייה וחצי אל הג'וקר של כל דיון כזה — הנאצים? מדובר במפקדים שאמורים להוביל את חייליהם מול האויב. Does incorrect bureaucratic procedure regarding shaving make them the enemy? And as usual, in a pendulum movement, the rant immediately moved to the other side as well. True. A few stupid minutes were broadcast this week on Channel 20. The mockery of Stav Shaffir was out of place, and especially it is unclear what the connection is to Israeli heritage. Long, stupid minutes like these are broadcast all around us constantly. Why suddenly open a violation proceeding? Why file a complaint about harassment, no less? I read the passionate condemnations that the shocked Knesset members rushed to publish against the channel, and for the second time that week the texts seemed to me like a parody. In summary, it was another routine, calm Israeli week: the Chief of Staff is Antiochus, and Arel Segal is accused of genocide.  הנה שלושה רגעים שהתרחשו כאן השבוע, נגד כיוון הרוח. את הרגע הראשון תיעדתי בירושלים, בכיכר המוזיקה. ביום שלישי בבוקר פגשתי שם שניים, עובדים יחד. מיכאל ביטון, עולה מצרפת, חובש כיפה סרוגה גדולה, עם זקן וציציות, הוא קבלן השיפוצים של הפרויקט. חאלד ביטאט הוא קבלן החשמל. הם נעמדו להצטלם בשמחה, על רקע הכיכר היפה שהם מקימים שם בימים אלה ותיחנך בקרוב. "יהיה פה מוזיאון למוזיקה, גלריות, מסעדות, במה להופעות", מספר לי מיכאל בהתלהבות. "תכתבי על זה, גם זה קורה בירושלים". הרגע השני התרחש למחרת בלילה, באולם חתונות בבני ברק. חתונה של בחור מבית חסידי, בוגר המסלול החרדי של גבעתי. הוא השתחרר לפני חודש משירותו כלוחם באזור שכם, ולחתונה הגיעו אורחים במדים ואורחים בבגדים חסידיים. לאורך כל הערב כולם רקדו שם יחד. אחד האורחים שלח לי תיעוד של המעגלים האלה, של צבעי הזית והשחור־לבן, ושאל בכאב למה לא לפרסם גם רגעים כאלה, אלא רק רגעים של עימות ומחלוקת. הרגע השלישי התרחש ביום שני בבוקר, בקו האוטובוס מספר 1 הידוע בירושלים בכינויו 'קו הכותל'. הנהג דוד ביטון פרש לפנסיה אחרי 45 שנים מאחורי ההגה, והפתיע את הנוסעות הקבועות שלו במכתב פרידה. אחת הנוסעות העבירה לי את המכתב ואמרה: "אחרי התקרית בין הנוסע החרדי לבין הנוסעת המבוגרת במטוס אל על, ואחרי השיימינג כלפי כל נהגי האוטובוס בעקבות התאונה הקשה בכביש ירושלים־ת"א, נדמה לי שצריך לתת ביטוי גם לדברים כאלה. יש גם נהגים ונוסעים מסוג אחר לגמרי". אז הנה, ניתן עכשיו ביטוי למכתב הפרידה של ביטון, שגם נתלה באוטובוס: "הייתה לי הזכות להסיע אתכן בוקר־בוקר לשריד בית מקדשנו, ואני מרגיש חובה גדולה להודות לכן על השנים האלה, על הכבוד שנתתן לי, על השי בפורים ועל הברכות יום־יום ומאור הפנים. במשך השנים לא הפסקתי להתפעל מהנחישות וההתמדה שלכן, לקום בוקר־בוקר בכל מזג אוויר, בחום ובקור מקפיא, להמתין ולנסוע לכותל להתפלל עבור עם ישראל. תודה מיוחדת לגברת רחל על הבשמים במשך שנים אלה, ולגברת בלוי על הברכות הממוסגרות שעדיין תלויות בביתי. פורים שמח, ומחילה אם פגעתי באחת מכן בשנים אלה. כל טוב לכן, דוד ביטון, נהג אגד, סניף הר נוף, ירושלים". אלה שלושה רגעים קטנים, לא דרמטיים לכאורה, אבל אם מחברים אותם אולי מקבלים פס קול אמין ושפוי על מה שמתרחש כאן, במקביל לכל ה"סערות".  ממה אנחנו מפחדים כל כך בפרשת תא"ל אופק בוכריס? מהאפשרות שהכל נכון, ויש פה שערורייה? מהאפשרות שהכל לא נכון, ויש פה עלילה? אנחנו מפחדים מהאי־ודאות. לא יכולים לסבול את העובדה שלוקח זמן לברר את האמת. אנחנו חסרי סבלנות. נו כבר, תנו לנו את ראשו או את ראשה. הרב יובל שרלו כתב על כך השבוע: "בשום אופן אין מקום להגן על החזק. גם לא על החלשה בסיפור. התורה מצווה להגן על הצודק. וכשלא יודעים מיהו - ממתינים כדי שיתבהר".   פרשת השבוע מתארת פרויקט בנייה עממי נרחב: המשכן. כולם צריכים להתגייס, כולם צריכים לתרום, כולם צריכים לתת כתף. כל אחד משתמש בכישוריו או ברכושו כדי לבנות את המבנה שילווה את העם במסע שלו במדבר, בדרך לארץ ישראל. למה בעצם אלוקים מצווה על כל בני ישראל להיות חלק מהסיפור? הרי אפשר היה לתת לעשיר אחד להקים את המשכן, וגם לשים שלט בכניסה עם שמו של התורם הנדיב. פרשנים רבים שעוסקים בפרשה מסבירים שאלוקים לא צריך את הכסף והזהב שלנו, הוא צריך את המעורבות שלנו. את הלב. מי שמשקיע במניה, אפילו סכום מועט, עוקב אחרי הביצועים שלה. מי שתורם לפרויקט מסוים (למשל, במסגרת "הד סטארט", האתר הפופולרי לגיוס כספים המוני) ממשיך לבדוק בדאגה מה עלה בגורל התרומה שלו. רק ככה הופכים ממשקיפים למשתתפים. פרויקט בניית המשכן מלמד אותנו שבכל דבר שחשוב וקדוש לנו, אי־אפשר להסתפק בדיבורים על חשיבות הפעילות ולתת לאחרים לעשות בפועל. צריך לצאת מאזור הנוחות.

Jewish status:

""Although the Tabernacle was ultimately built from physical materials, its true building materials are others: dedication, generosity, goodwill" (Rabbi Dov Bigon) • The column is published in Yedioth Ahronoth Video: The weekly lesson [youtube url="https://www.youtube.com/watch?v=z8BlBQ0JEc4" width="600" height="400" responsive="yes" autoplay="yes"]