On likes, statehood, and where to channel the pain

January 23, 2016   

 We don't really know what to do with the grief. On Sunday at 5:30 in the afternoon, a mother of four, a nurse by profession, and a foster mother to two children, was stabbed. Her name was not yet authorized for publication at the time. While the forces on the ground were handling the incident and her family was being informed of the tragedy, my cell phone vibrated. "The 'B'Tselem' and 'Breaking the Silence' organizations are responsible for another heinous murder," it read, at the head of a press release by former Minister Eli Yishai. Shortly afterwards, before the blood had dried, the same cell phone informed me that Bozhi Herzog was blaming "the insecurity brought upon us by the extreme right-wing government that insists, yes, insists, on not parting with the Palestinians." Both of them ignited a small commotion, from the right and the left. Great, here we found a place to channel the pain. Towards each other. A leadership that insists, yes, insists, on conflict even at such times. למחרת, ב-11 בבוקר, בהר המנוחות, דפנה מאיר נקברה. משפט אחד לקחתי איתי מההספדים הרבים והמרגשים שנישאו שם. משפט שמתאר את ההשקעה, המשפחתיות והאכפתיות שנגדעו. הבת רננה בת ה-17 , סיפרה על החברות המיוחדת ביניהן. על התייעצות תמידית בין נערה מתבגרת לבין אם, ועל המשפט שילווה אותה לנצח, ושאותו אמרה לה אמה זמן קצר לפני הפיגוע: "איזה כיף, רננה, שאכפת לך מה אני חושבת". תושבי עתניאל התפזרו בתום הלוויה, אך נפגשו שוב באותו ערב. אפרת סגרון, בת היישוב, נישאה לשי לוגסי שלומד בישיבת ההסדר של עתניאל. "עברנו מסע משוגע היום", סיפר לי צוריאל הורוביץ, תושב היישוב שהכיר בין בני הזוג ושמח על כך שהשידוך שלו הצליח. "זה מסע מהלוויה לחתונה, מסע מהמכה אל התרופה". נדמה לי שמאות האנשים שבכו ורקדו שם באותן שעות כן ידעו לאן לתעל את הכאב. הרב יעקב נגן, עורך החופה, אמר כמה מילים לפני שהחתן שבר את הכוס: "יש חתונות שבהן הרב צריך להסביר למה שוברים כוס. להגיד שהשמחה לא שלמה, ושאנחנו אבלים על החורבן, על המציאות שאינה מתוקנת עדיין. הערב אין צורך בהסברים. כולנו מרגישים על בשרנו כמה השמחה מהולה בכאב. אנחנו משפחה אחת גדולה. הכאב הוא כאב של כולנו. אבל בדיוק כיוון שאנחנו משפחה אחת גדולה, גם השמחה הערב היא השמחה של כולנו".  בילדותי, פוליטיקאים הצטלמו תמיד בחליפה ועניבה, עם דגל מאחוריהם. מורמים מעם. הפריימריז, תרבות הרייטינג, הרשתות החברתיות וסיבות נוספות גרמו להם לנסות לרדת אל העם. לרצות להיות יותר מגניבים מאשר ממלכתיים. היום אתה מקבל יותר תמונות של הפוליטיקאי עם כלבו או ילדו (מה שמביא יותר לייקים) מאשר תמונות שלו נואם במליאה. פעם צלמי רכילות היו צריכים לרדוף אחרי הפוליטיקאי בסיטואציות אישיות ומשפחתיות, היום הוא מעלה אותן לפייסבוק בגאווה. כל עוד מדובר בנתניהו והכלבה קאיה, או באריאל שרון והכבשה – אלה אכן רגעים מעניינים ואחרים בחייהם של אישים בכירים. ברגע שמדובר בפוליטיקאים אלמוניים לחלוטין שמשחקים אותה עממיים וסחבקים — זה מביך. וזה מה שקרה השבוע בכנסת ביום חגה השנתי. וזה תקציר יום ההולדת של הכנסת, ביום שלישי: חיים ילין מעביר שיעור ספינינג בחדר הכושר. חיליק בר כורך נחש סביב צווארו במסגרת פעילות עם חיות. איילת נחמיאס ורבין, יפעת שאשא ביטון וטלי פלוסקוב שרות ומנגנות, וגם יצחק וקנין מפציץ בסולו גיטרה. חמד עמאר ויואל רזבוזוב, בחליפות קארטה, מפגינים תרגילים על המזרן, יחד עם גורי אלפי. ח"כים נוספים הקריאו סיפורים לילדים, בעוד אחרים רקחו ריבות במטבח הכנסת. משכן הכנסת? המשכן לאמנויות הבימה. כל זה חביב ומשעשע וגם מצטלם טוב, אבל כדי לעשות כזה גימיק — אתה צריך קודם כל להגיע למעמד מסוים, ורק אז להשתטות. הרי לא מדובר בגולדה מאיר שמנגנת בגיטרה או במנחם בגין בחליפת ג'ודו. ממש במקביל לחגיגה הזו, הכנסת הרי מואשמת בכך שהיא הופכת משכן לשטויות לא חשובות, במקום להיות מרכז לדיונים עקרוניים ומהותיים. לא סתם, באותו יום בדיוק, נשאו בנט, לבני, ארדן, גלנט, סער ועוד שורת נאומים מדיניים ורציניים, אבל במכון מחקר חיצוני, הרחק ממתכוני הריבות. מול התמונות שפורסמו השבוע, רוב הציבור לא חשב לעצמו: "יו, איזה קטע לראות ככה את חבר הכנסת הזה", אלא פשוט אמר: "תזכירו לי מי זה?"  אז אחרי שבכירי השרים נאמו השבוע על תפיסת הביטחון שלהם, גם לפרשת השבוע יש מה לומר. פרשת "בשלח" מתארת את קריעת ים סוף. עם ישראל יוצא ממצרים, מעבדות לחירות, אבל מצב הרוח שלו לא מרומם כפי שהיינו מצפים. להפך. לצד "שירת הים" המופלאה ששרים כל בני ישראל ביחד, מופיעות בפרשה כמה וכמה תלונות ראשונות. "המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר?" שואל הציבור את משה רבנו כבר עם תחילת המסע. כלומר: האם אין במצרים מספיק קברים עבורנו, שצריך לצאת ולמות פה במדבר סיני? זמן קצר אחר כך הם מתלוננים על צימאון: "וילונו העם על משה לאמור: מה נשתה?" עוד כמה פסוקים חולפים, ושוב אבותינו משמיעים טענות. הם מתגעגעים ל"סיר הבשר" במצרים וטוענים כי משה ואהרון הוציאו אותם למדבר כדי "להמית את כל הקהל הזה ברעב". זה לא הסוף. בהמשך הפרשה העם שוב צמא, ושואל: "למה זה העליתנו ממצרים, להמית אותי ואת בניי ואת מקניי בצמא?" בשלב הזה גם המנהיג משה כבר מביע ייאוש: "ויצעק משה אל ה' לאמור: מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלוני". במצב עניינים כזה, כמעט לא מפתיע לקרוא את הפסוק הבא: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל". כשהעם עייף, עצבני, ספקן, חסר אמונה וזועם — עמלק מזהה הזדמנות ותוקף. מאז ועד היום, האויב יודע מתי לבוא. לכידות פנימית, זהות משותפת וחזון הם לא סתם מילים יפות, אלא חלק מתפיסת ביטחון.

 Jewish status:

""The Sabbath on which the 'Bashlah' is read is called the 'Shabbat of Poetry,' because of the Song of the Sea that appears after the Exodus. There are moments and there are feelings that words are not enough to express, only poetry" ("A Little of the Light") • The column is published in Yedioth Ahronoth