Quiet, now we need to focus.

January 18, 2016   

במאי 2008 ערך ה'דר שפיגל' ראיון נדיר עם טומי, שולמית ויאיר לפיד. העיתונאי שאל אם לפיד הבן ייכנס לפוליטיקה. אבא טומי אמר שיאיר צנוע מדי עבור פוליטיקה ויש לו אופי טוב מדי. האמא שולמית הסכימה שיאיר לא בנוי לזה. יאיר הסתפק בלהגיד שהוא חשב על זה. הוא כן הסכים להסביר מה יהיה סופו של הסכסוך – כולם יודעים שבסוף ישראל תפנה את רוב השטחים והדגל הפלשתינאי יתנוסס מעל מבני ציבור במזרח ירושלים, הוא אמר. ובכן, מתברר שלמרות הצניעות, לפיד איכשהו שורד בפוליטיקה הישראלית. 'השמאלנות' של אז כבר מזמן נעלמה. עכשיו הוא תוקף בחמת זעם ארגוני זכויות אדם ונואם נגד אבו מאזן. את אחיו העבדים הוא שכח לגמרי ולא אכפת לו כבר איפה הכסף, הוא עסוק בכתיבת מאמרים מתבכיינים לעיתונים בחו"ל, שמוכיחים את הגויים על צביעותם. אה, כן וגם העניין ההוא עם החרדים וטוהר מידות כבר לא ממש מעניין אותו. הוא כבר לא רוצה "לשקם" את דרעי אלא מוכן שיהיה "חבר בממשלתי". בכנסת עשו בחודשים האחרונים רוורס לכל הרפורמות נגד תיקצוב החרדים, בהן לפיד כה התגאה. מנהיג 'יש עתיד' בקושי טורח להגיע להצבעות.

•

חברי סיעתו הולכים בעקבותיו. יעקב פרי, שהיה פעם חלק מתנועה שקראה לאמץ את היוזמה הסעודית, הפסיק 'לנדנד' עם הדברים האלה. גם אין לו שום בעיה שדרעי יחזור למשרד הפנים. "הוא יהיה שר מצוין". ח"כ יעל גרמן הייתה פעם במרצ. עכשיו, טוב, האמת שאני לא יודע מה היא בדיוק אומרת עכשיו, כי לא ממש שומעים אותה. עפר שלח כתב כעיתונאי כמה מהמאמרים הכי נוקבים נגד הכיבוש ואפילו מאמר מעולה נגד ההתקפה של ממשלה אחרת על ארגוני זכויות האדם. עכשיו גם הוא לא יוצא נגד הכיוון הנכלולי של מנהיג המפלגה שלו ואפילו הוא נותן לחזרה של דרעי, למשרד בו לקח שוחד, לעבור בשקט. במחנה הציוני אותה דממה מקוללת. הרצוג, לבני וחבריהם לא תוקפים את מינוי דרעי ועומדים מהצד במאבק של ארגוני זכויות האדם על הלגיטימיות שלהם. יונות צחורות, לכאורה, כמו מרב מיכאלי ויוסי יונה מתעסקים בנושאים אחרים. שקט, מרמים. שקט, קורצים לך כל הגאונים הפוליטיים, עכשיו אנחנו צריכים להתמרכז, העם ימני, צריך לעבוד עליו שגם אנחנו כאלה, קריצה, קריצה. לא הבנת את תוצאות הבחירות?

•

בינתיים, הכיוון החדש נוחל הצלחה מסחררת. העבודה ולפיד היו שווים בבחירות האחרונות 35 מנדטים. עכשיו, אחרי ששתקנו ורימינו והתמרכזנו, שתי המפלגות המריאו ל-36 מנדטים (לפי הסקר האחרון). וואו. לפיד בכלל מאושר. הוא שווה כבר 18 מנדטים. נכון, התמיכה בו לתפקיד ראש הממשלה אפסית ואם הוא יתעניין אצל ידידו, משה כחלון, הוא יגלה שבסקר עומק שהוא ערך התברר שהמותג 'יאיר לפיד' מזוהה בציבור בעיקר עם, ובכן, עם כלום. הדימוי הבטחוני, אגב, של נתניהו מתרסק באותו סקר פנימי, אבל אין מי שילקט את השברים, כי הרצוג עסוק בלתקוף את שרת החוץ השבדית ("רוח גבית לטרור") ולפיד מוציא הודעות לעיתונות על עוד 'מסע מדיני' שהוא עורך. לפני כ-11 שנה הייתי במסיבת עיתונאים בהולה שכינס מתן וילנאי. הוא הודיע שהוא מסיר את מועמדותו לראשות העבודה, מעביר את תמיכתו לשמעון פרס ובתמורה, כשפרס ייבחר לראשות הממשלה, הוא יעניק לו את תיק הביטחון. באופן טבעי, וילנאי החליף פתאום את כל עמדותיו על פרס. שר בטחון הוא לא נהיה מזה, אבל הרבה מהכבוד שהיה לציבור אליו, הוא איבד. כנראה שאין דרך להתווכח עם הדרך של לפיד, הרצוג וחבריהם במישור המוסרי. עקרונותיהם, מסתבר, לא מספיק חשובים להם אל מול מה שנראה להם כדרך היותר נכונה לצבור כוח פוליטי. העניין הוא שגם ברמה האופרטיוניסטית, ספק אם הם עושים שיקלול נכון של עלות תועלת. עשרות אנשים ניסו לצבור כוח פוליטי בדרך הנכלולית של להתחפש למישהו אחר. בדרך כלל זה מסתיים בכך שהם לא צוברים שום כוח ובדרך הם מפסידים את כל המוניטין שלהם כאנשי ציבור. הסיכוי שהרצוג ולפיד יכבשו את לשכת ראש הממשלה נמוך למדי ואם זה יקרה, בדרך נס, זה לא בגלל המניפולציות העלובות, שהם עושים עכשיו, אבל כשהם יתעוררו מהפנטזיות של כיבוש הפסגה, הם יגלו שאף אחד כבר לא מאמין להם לשום דבר שהם אומרים. • המאמר פורסם ב"הארץ" http://drucker10.net/?p=2874