On the film Rabin: The Last Day: We need to learn how a prime minister was assassinated here

October 29, 2015   

I was happy to have the opportunity to watch the film "Rabin, the Last Day" by director Amos Gitai. I read שגיתאי שם לעצמו לתעד את ההקשרים הרחבים של ההסתה, אשר לא נבדקו על ידי ועדת החקירה בראשות שמגר. ועדת החקירה הממלכתית התמקדה בכשלים הביטחוניים, בהגנה על ראש הממשלה, בהוראות השב״כ למשטרה, העדרו של שטח סטרילי – אך לא פנתה לעסוק בהסתה הציבורית. כאבתי לראות את הסרט, כי הוא שם מול העיניים על המסך את מה שישראלים רבים ידעו ואולי העדיפו לשכוח (גם אני לפעמים). נתניהו עמד על המרפסת עם שלט ענק מתחתיו ׳מוות לרב מרצחים׳ בהפגנה שהייתה חמורה מאין כמותה עם שלל הצרחות והרכזות שהיו שם. אנשים שרפו בקהל כרזות עם פניו של רבין... קטעי הוידאו הארכיונים מובאים בסרט, לצידם של סצנות דרמה עם שחקנים המגלמים תפקידים. לא חוויתי את ימי רצח רבין כעיתונאית. הייתי אז סטודנטית, אזרחית רגילה. לא הכרתי ולא פגשתי את רבין או פרס. צפיתי באירועים כמו כל אדם, דרך השתתפות באותה העצרת, דרך הטלוויזיה ושיחות עם חברים, שניים מהם עבדו אז כסטודנטים במשרד ראש הממשלה והיו משומרי המעגל הרחב של ראש הממשלה. הם ידעו קצת יותר פרטים ממני. התעצבתי לחשוב על 20 השנים שחלפו בהם לא שמעו ישראלים, אפילו לא פעם אחת, חרטה או תסכול או אמפתיה מראש הממשלה נתניהו. אולי הוא אמר משהו, פעם, ואני מוכנה לתקן את הפוסט אם היה כדבר. לי באופן אישי לא זכור שנתניהו הצליח לחלץ מעצמו איזה שהיא הבעת סליחה. ההקשר הרחב, של ההסתה הדתית-הרבנית אולי היה חשוב לגיתאי, אך עבורי כישראלית שנכחה בכיכר מלכי ישראל באותו ערב של עצרת תמיכה, דווקא נדמה שכיום, כעבור 20 שנה, הפוליטיקאים ולאו דווקא הרבנים, הם אלה הבורחים מאחריות למצב. בקרב ציבור חובשי כיפה, בקרב מכרים דתיים התנהל אז וגם היום שיח ער ונוקב בנוגע להסתה. אבל בקרב הדרג הפוליטי? תמיד שתיקה. הסרט, כך אני חושבת, לא מניח האשמה לפתחו של נתניהו. הוא לא מסמן אותו, ואף לא את הליכוד. בסרט מתוארת המציאות של לפני 20 שנה ובה גם השתתפות מנהיגי הימין, נתניהו ביניהם בהפגנות. עוצמתם השלילית של אותם הרגעים: המרפסת, צעדת ארון המוות, טמונה בצפיה בקטעי הוידאו המקוריים מן התקופה. אי אפשר לטשטש את זה. זה מה שהיה. אבל הסרט אינו מהווה כתב אישום או אמירה בוטה. באופן אישי, כאמור, הסרט לא חידש לי פרטים רבים. סצנת הניתוח הפסיכולוגי לאופיו של רבין כמנהיג נראתה לי תלושה מן המציאות. האם באמת התרחשה? יתכן. נדמה לי שאין בכך דבר חריג. אזרחים המתכנסים ודשים באופיו ואישיותו של המנהיג הנבחר. גם השמאל עושה זאת, גם הימין. הכרתי את ההיבטים האחרים: מסקנות ועדת שמגר, הקלות שבה יגאל עמיר התקרב וקטל. אך עבור צעירים ממני, שלא מכירים את כל המידע, הסרט הזה הוא אולי החשוב ביותר שאי פעם נעשה. הוא אינו חף מבעיות. הסרט ארוך מדי, חלק מן הסצינות נמרחות ומרגישות כמיותרות, הטיפול באבישי רביב שטחי מדי. קטע הפתיחה עם שמעון פרס התקבל בעיניים שלי כקיטשי מדי, מלוטש. היתה ביניהם יריבות ודבריו של פרס בפתיח מטשטשים את האמת ההיסטורית בנקודה הזו. ויחד עם כל ההסתייגויות, אני חושבת שמדובר בסרט חובה לדורות הבאים. אנשים צריכים ללמוד איך נרצח פה ראש ממשלה. It is unpleasant today to think about what happened in the months before the murder. It is unpleasant and undesirable to look at the Prime Minister today and remember the Netanyahu of 20 years ago. The way he conducted himself then, as opposition chairman, as a leader. It's unpleasant. But it is what it is. These are the facts. • From Tal Schneider's 'The Plough': http://www.talschneider.com/