'The Zionists' 'Nine Days' • Miri Schneerson's column

May 4, 2014   

  יום השואה מתחיל את "תשעת הימים" שמסתיימים ביום העצמאות. מי מכם עוד לא שמע את שאלת ששת המיליונים - היכן היה אלוקים בשואה? בשיחותיו ומכתביו של הרבי מליובאוויטש זצוק"ל לא תמצאו שום הסבר תיאולוגי לשואה האיומה. הרבי, כמו חמיו האדמו"ר הקודם של חב"ד, קבע כי אין זה מתפקידנו להצדיק את הנהגתו של ה'. אין זה מתפקידנו למצוא לכך הסברים. תפקידנו הוא לסלק את הרוע על-ידי קיום תורה ומצוות והבאת העולם לגאולה האמיתית והשלמה שאין אחריה גלות. הרבי כן התייחס לאלו שטענו שהשואה מוכיחה שאין מנהיג לעולם. אדרבה - אמר הרבי – השואה מוכיחה כי אם יש משהו שניתן ללמוד מהאסון הבלתי נתפס הזה, הוא שאי-אפשר להסתמך על מוסריות שמבוססת על שכל אנושי. דווקא הגרמנים, האומה שייצגה את הקדמה התרבותית והפילוסופית, היא זו שחתומה על הזוועה הגדולה ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית. השואה היא ההוכחה לכך שמוסריות יכולה להתקיים רק אם היא מבוססת על כוח עליון, על אמונה בבורא עולם. ועל השאלה היכן היה ה' בזמן השואה - אמר הרבי כי היא מוכיחה שהשואלים אותה כן מאמינים בבורא עולם, משום שאחרת לא היו כה כועסים ומתמרמרים. עצם השאלה מעידה על אמונה בקיומו של בורא עולם, רע וטוב, שכר ועונש ובחירה חופשית. רק מתוך אמונה אפשר לצעוק: "עד מתי הרעותה לעם הזה?" כצעקתו של משה רבנו.

 Music in the studio

I fail to understand why there are those among us who insist on emphasizing the fact that these days of remembrance do not concern us. It is unnecessary. It is harmful. It does not convince anyone. True, the Zionist insistence on determining these days in violation of the law is outrageous. But what is the use of trampling them with a coarse, insensitive foot? קחו, למשל, משפחה שיושבת שבעה על בן שנהרג בתאונת דרכים. יעלה על דעתו של מי מהשכנים לקיים מסיבה רועשת בבניין? לכאורה ניתן לשאול מה הוא קשור לאבל, מדוע עליו להימנע ממוזיקה בביתו שלו. הרי "המסיבה נקבעה מראש" וכו'. אבל, ברור לכל בר דעת שצריך להיות אטום לגמרי כדי להתנהג כך. כנ"ל במקרה דנן. אחים שלנו, טועים, אך עדיין אחים בני אברהם, יצחק ויעקב, אבלים בימים הללו. נכון יהיה מצדנו לשתוק. לא לצעוק את מה שמפריע לנו בקולי קולות. להתחשב באבל ולגלות רגישות כלפיהם. ימי הזיכרון הללו נטועים כל-כך חזק בהוויה הישראלית, כך שאין שום מצווה להתגרות בה (בחברה הישראלית) דווקא בימים אלו. יש מספיק ימים בשנה למי שמחפש להפגין את קנאותו. קרוב לטו"ב שנים שאני מתעמלת כמעט מידי בוקר בסטודיו למחול במרכז סביון. כן. אני בהחלט ייצור מוזר בין כל המתעמלות. ברור. אני חרדית. שונה מהן. אין לי שמץ של מושג על מנהגן בימי האבל של "החרדים". לא הייתי שם בשבעה עשר בתמוז או בעשרה בטבת, ומי יודע, אולי אם הייתי באה, הן היו מתחשבות בי ומכבות את המוזיקה שכן אני בצום, באבל. מאידך, ביום השואה "שלהן", ביום הזיכרון "שלהן", הן מוותרות על המוזיקה. אני יודעת, כי הייתי שם. החלטתי לא להסביר להן למה אני לא מרגישה שיום השואה שלהן שייך ונוגע גם לי, למרות שסבתא אסתר עברה את אושוויץ וסבא יעקב-מאיר ע"ה שרד את ברגן-בלזן, ואמי היקרה קוראת לעצמה דור שני לניצולי שואה. החלטתי לא לבטא את הכעס שלי על כך שנקבע יום אבל לאומי בחודש ניסן, בו אפילו לא עולים לקברי היקרים לנו. גם לא מצאתי עניין להתרעם באוזניהן על יום החגא שנקבע בעיצומם של ימי הספירה. שום תועלת לא תצמח מזה. לא לי ולא להן. מה שכן, אני מנצלת את הפלטפורמה הזו על מנת להראות דוגמא אישית, לשמש ככתובת לכל עניין יהודי במקום הזה, וברוך ה', השנים הרבות עשו את שלהן ומצאתי את עצמי שותפה להרבה מצוות שקיימו הבנות בחוג ההתעמלות הזה. זה הניצחון שלי על הנאצים הארורים ולהבדיל אלפי הבדלות על הציונים שביקשו לבטל את הקשר של עם ישראל לאלוקיו. והלוואי ובקרוב ממש ייהפכו ימי הספירה והאבל לימי שמחה בביאת גואל צדק ואז כולנו נחגוג את אותם חגים ולא נצטרך לציין ימי אבל... בקרוב ממש! • The writer is the owner of "My Choice", an event host, lecturer, and radio broadcaster. [email protected]