מי המנצח הגדול של הבחירות, ומה עושים שהוא יפסיד בפעם הבאה?

1.

אני לא מבין למה כולם מדברים על התיקו בין הגושים ועל כך שבבחירות האלה אין מנצח אחד מובהק. לבחירות 2019 מועד ב’ יש לגמרי מנצח מובהק: שיח השנאה וההפחדה.

הקמפיין הציני של לפיד-גנץ-ליברמן-הורוביץ ניצח בנוק-אאוט. רציתי לכתוב “הקמפיין של שונאי הדת ניצח”, אלא שזה לא יהיה מדויק. לא כל אחד מהשמות שהוזכרו כאן הוא אנטי דתי. בני גנץ אפילו בעד. הוא שייך לזן נדיר מאוד בחברה הישראלית: מסורתי-אשכנזי. אבל חייו האישיים של גנץ לא מעניינים אותי כרגע.

בשורה התחתונה, מהשיקולים הכי ציניים ובניגוד לתפיסת עולמו, וגם בניגוד לאופיו האישי, הוא הפך במחי ישיבת קמפיין אחת, לאחד האנשים הקיצוניים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, כשהשיק את המוטו המזעזע “ממשלת אחדות חילונית”.

ומה שהכי מבאס זה שהציבור קנה את זה. קנה את קמפיין השנאה נגד הדתיים והחרדים, וגם את קמפיין השנאה נגד נתניהו. “נתניהו דואג רק לנתניהו”. איזה סלוגן מגעיל ושקרי. בכל פעם שעברתי באיילון וראיתי את השלטים האלה של כחול-לבן ממש התקשיתי להמשיך לנהוג מרוב עצבים.

איך אפשר להגיד כזה משפט על מנהיג שהקדיש את מרבית חייו לעשייה ציבורית, שתרם כל כך הרבה למען מדינת ישראל? אני לא חסיד שוטה של נתניהו, אני לא חושב שהוא חף מטעויות וגם מחולשות, אבל נתניהו דואג רק לנתניהו?! זה משפט שלא הייתי אומר אפילו על איימן עודה.

אני מאמין שכל מי שנמצא בפוליטיקה עושה את זה כי הוא רוצה לקדם איזה ערך, תפיסת עולם, אידיאולוגיה. אכפת לו מהמדינה. מעתיד ילדינו. ולכן על אף פוליטיקאי לא הייתי מכריז שמעניין אותו רק הוא עצמו (בעצם, חוץ מליברמן. ליברמן דואג רק לליברמן. בהחלט).

אבל השנאה וההסתה המשתלחת עבדו מצוין. עובדה: למעלה ממיליון איש ואישה שמו פתק כחול-לבן בקלפי. כמה מהם חושבים שגנץ באמת ראוי לתפקיד ראש הממשלה? להערכתי מתי מעט.

בסקר שפורסם בחברת החדשות שלושה ימים לפני הבחירות נשאלו הנסקרים “מה היתרון הגדול של גנץ?”. להלן התשובות, בסדר עולה: 8% ענו “כי אין מישהו יותר טוב”. 19% “יש לו את הסיכוי הטוב ביותר להחליף את נתניהו”. 25% אמרו שהוא “נראה אדם הגון”. ו-36%, כלומר המספר הגבוה ביותר, ענו “לא יודע”.

וואלה. תשובה מדויקת. יפה שענו בכנות. למד לשונך לומר איני יודע.

בחודשים האחרונים, בכל פעם שבני גנץ נשא נאום או התראיין חשתי, כמו כולם, מבוכה. נראה לי שאולי צריך לארגן שירת “וראה בנים לבניך” בכל פעם שהוא מתחיל לדבר, כמו שנהוג בדרשת בר מצווה של ילד לחוץ. בהתחלה חשבתי שאני נבוך בשביל גנץ. אבל אחרי זה הבנתי שזה הרבה יותר מזה: אני נבוך בשביל קהל המצביעים שלו.

2.

ואם אנחנו כבר בעניינים מביכים, תקראו מה כתב אביב גפן בטור מיוחד שהתפרסם ביום הבחירות בעיתון ‘ידיעות אחרונות’: “יש שאלה אחת פשוטה, שעליה אנחנו צריכים לענות: איך אנחנו רוצים לראות את ישראל? והשאלה היותר חשובה, אם את או אתה הורה שפוי, היא: האם ילדינו יבחרו לחיות פה בעוד כמה שנים? אולי לא גילו לכם, אבל למרות החיבוק הפוטוגני עם טראמפ, אנחנו מתרחקים מהעולם המערבי ומיישרים קווים לצד סעודיה ואיראן. הרי לא סתם לאחרונה יש ביקוש חסר תקדים להשיג דרכון זר, ‘רק למקרה ש…’. למקרה שמה בדיוק? למקרה שלא תצביעו? תאמינו לי שיותר קל להצביע כמה דקות בקלפי מאשר להוכיח שאבא של סבא שלך נולד בפולין או שאתה אחד מצאצאי מגורשי ספרד”. סוף ציטוט.

אתם קולטים את התהליך? בעיניי זה משהו שהוא הרבה מעבר לבחירות. זה מתחיל אומנם בקמפיין פוליטי ובכל הסלוגנים האלה על כמה רע ונורא פה, ונגמר בדיבור על ירידה מהארץ. האמת? אפשר להבין אותו. אתם הייתם רוצים לחיות בסעודיה ואיראן?

ויש המשך: “זהו יום גורלי גם לכל אותם המשיחיים הקיצונים שכבר רואים ומשרטטים את קו הזמן. ראש הממשלה הוא רק הקורבן שלהם כי רק דרכו ובעזרת חולשתו הם ינחילו פה חיים שמרביתנו לא יכולים אפילו לדמיין. דרמטי ככל שזה יישמע, מחר יש סיכוי שישראל תחדל להיות ישראל שהכרנו עד היום. ומה שמצמרר מכול, זה שזה יקרה בהליך דמוקרטי (אולי בפעם האחרונה).

“אני, כמו רוב האנשים וההורים בישראל, פוחד שנחויב לשלוח את ילדינו לבית הספר ולהתפלל כל בוקר, נחויב להפריד כיתות, נחויב להתלבש שונה, נחויב להחזיר את הקהילה הגאה לארון ולהלשין אם מישהו יציץ משם פתאום. אלו יהיו חיים של צנזורה, חיים של סגידה לכוח עליון גם אם לא ממש נאמין בו. אני קורא לכל תושבי ישראל – אתם בפריפריות, אתם בתל-אביב, אתם שכבר התייאשתם או אתם שעדיין נלחמים על מקום טוב יותר. ביום הבחירות תבחרו. אם לא בשבילכם, אז בשביל הילדים שלכם ובשביל עתיד ישראל”.

כשקראתי את הטקסט הזה, פתאום התמלאתי רחמים על אביב גפן. זו התחושה שלך לגבי מה שהולך כאן במדינה? עד כדי כך קמפיין ההדתה הצליח, שאתה אשכרה חי בתודעה שעוד מעט יכריחו אותך ללבוש שטריימל בהופעות? רחמנות.

וגפן חותם בקריאה נרגשת, מדהימה במופרכות שלה, מזעזעת בקיצוניות שלה: “לכו מאחורי הפרגוד, תתנתקו משנאת האחר, אל תצביעו מנקמה, אל תצביעו מייאוש, תצביעו מתקווה ומאהבה לישראל ולאלה שחיים פה. תחשבו באמת, מימין ומשמאל, אם אתם רוצים להכשיר את החזון של יגאל עמיר ולהפוך את ישראל למקום חשוך ואלים. כי מחר אולי נבין שלמרות שהוא כלוא, החזון שלו חופשי ואנחנו ה’חופשיים’ אסירים של מציאות בלתי אפשרית. זהו אחד הימים המשמעותיים בהיסטוריה של ישראל.

“לא נוכל לתקן או להשיב את הזמן לאחור. אז אל תנצלו את יום החופש הזה ללכת לים, כי אתם יודעים – לים לא אכפת. הוא יישאר פה ורק יביט על הגאות והשפל של המין האנושי”.

וואו, זו כבר ממש שירה. למה לא תלחין את זה? כשעצובים הולכים לקלפי, לכן הקלפי מלוח.

3.

ושיהיה ברור: הטקסט של אביב גפן הוא רק דוגמה אחת. אחת מני אינספור מאמרים וסטטוסים וציוצים של כותבים שמסיתים, שונאים, מדירים – ואז חוטפים דכאון (אמיתי) מהמדינה שהולכת לנו בין הידיים.

מבינים? קודם הם מספרים סיפור פייקי על מציאות שחורה, ובסוף הם מאמינים לסיפור שהם המציאו ורוצים לרדת מהארץ.

אז מה עושים ביום שאחרי? אני בטוח שבמערכת הפוליטית יש גורמים שכבר מנתחים את התוצאות מכל כיוון ומסיקים מסקנות פוליטיות לקראת הבחירות הבאות.

אותי הבחירות הבאות קצת פחות מעניינות (בהנחה שהן לא מיד אחרי החגים). מה שכן מעניין אותי זה מה עושים, למען השם, עם כל השנאת חינם הזאת שגורמת לפחד חינם. אולי זה נאיבי, אבל אני מקווה, אם להשתמש בשפה של גפן, שאחרי השפל של הבחירות האלה, תבוא גאות.

ככה אי אפשר להמשיך. עזבו רגע את המספר הקדוש 61 ואת מי יגיע אליו ראשון. אנחנו עם אחד, בני אברהם יצחק ויעקב, ו”מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו”, כמו שכתב הרמב”ם, ו”מצוות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן, ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה’ אחד, רק שהגופים מחולקים”, כלשון בעל התניא.

אני יודע שזה נשמע מופרך בסיומו של שבוע כזה, בסיומה של מערכת בחירות כזאת, אבל תעצמו רגע עיניים ותחשבו על זה: בני גנץ, יאיר לפיד, משה כחלון, אביגדור ליברמן, משה גפני, אריה דרעי, בצלאל סמוטריץ’, רון קובי, איתמר בן גביר, עופר כסיף – כולם “אחים ממש מצד שורש נפשם בה’ אחד, רק שהגופים מחולקים”.

מחולקים מאוד. המנצח הגדול של בחירות 2019 מועד ב’ – חייב להפסיד.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’