העדות, הראיון, החשיפה: כך סוקרה שנת פטירתו של מרן הגראי”ל זצ”ל
1.
ה-שיר I מ’ יעקבזון • יתד נאמן
זו הייתה שנה של אבידה קשה. פטירת ראש הישיבה מרן הגראי”ל שטינמן זצ”ל בכ”ד בכסלו הכתה את העולם היהודי בכלל, ואת עולם התורה בפרט, בהלם ובתחושת יתמות כבדה.
את עיתוני תשע”ח פתח ‘בין השורות’ עם הקטע המרגש ביותר בנושא הזה. הימים ימי תפילות לרפואת מרן בעל ה’איילת השחר’. מצבו הרפואי הוגדר כ”קשה” והציבור נקרא להרבות בתפילה לרפואת גדול הדור.
בפרשת ויצא, בין דפי ‘יתד נאמן’, מצאתי שיר, שנגע בנימי הלב. שירו של מ’ יעקבזון:
“התחנני ישיבת ‘חפץ חיים’-כפר סבא, על מי שהזריח אור תורתו עליך, מי שעצב דמותך וכונן יסודותיך, ובטהרת לבו כי עצמה השפיע רב טוב על עדריך, וחסך מפתו שלו ובני ביתו עבור שלום בניך, לגדלם בטהרה, לדעת דרך אדוניך;
התחנני פוניבז’, על אב זקן שעמד כמצביא על מגדליך, גונן באהבה על נפש צעיריך, ולימים עוד נשא באהבה בעול אברכיך; ואת גם את, ארחות תורה ובנותיך, על נפש מפליא בתורתו על במותיך, מעניק מלשד קדשתו על ראשי פרחיך, מנחיל מורשת גאון יעקב אשר אהב אלקיך; …
התחנני כנסת ישראל, על ארי במסתרים, סודר דבר מערכותיך, לוחם בעוז ועיקש מלחמות השם – מלחמותיך, נוטר בגאון טהרת חומותיך, עומד חוצץ לסתום פרצותיך, מגונן בחירוף נפש על קדושת גדיותיך, לבל יסטו מסלול דרך צופיך;
התחנני בתולת ישראל – בנותיך, נערותיך ונשותיך, על בוחן דרכי הליכותיך, דואג וירא על טהרת משכנותיך… התחנני היושבת בגולה על היושב בבני ברק ומצודתו פרושה על בירותייך, מושך בגאון והשכל בחוטיך, מהלך בנועם כנגד ליבך ורוחיך, טורח בזקנותו לפקוד ערי מושבותיך, מחדש, מותח ומחזק יריעותיך”.
ובעיקר, המשפט האחרון, קורע הלבבות: “תורה הקדושה, התחנני בבקשה!”.
ימים על ימי מלך תוסיף, התחננתי אז, יחד עם כותב השיר, יחד עם כל עם ישראל.
2.
ה-קטע I אריה ארליך • משפחה
בפרשת וישב, הצליח להרטיט את ליבי קטע מרגש. היה זה ימים אחדים לאחר ששמעתי בעצמי את הסיפור, כמעט מילה במילה. אבל התיאור שלו הצליח לרגש עוד יותר מהמקור.
“לבוש פראק חתנים הדור נכנס החתן שלוימה שטיינמן מבחירי ישיבת ‘אורחות תורה’ לחדר הטיפול הנמרץ במעייני הישועה. ‘זיידע’, אמר, ‘הערב אני נכנס לחופה’. פני התורה אורו. מבעד למכשירים ולזונדות – חיוך ראשון לשבוע זה הפציע על הפנים הטהורות, החלושות. מרן ראש הישיבה תפס את ידו של נינו החתן בשתי ידיו הטהורות, הרפויות, ולחש: ‘מזל טוב, בניין עדי עד’.
בחדר הטיפול הנמרץ עמדו שני המחותנים, רבי נויח שטיינמן ורבי איסר שוב – נרגשים בכל ישותם. הם שמחו על הזכות להתברך מאת פני הקודש, רגע לפני ההליכה לחופה”.
למי שמכיר, לנין שלוימה יש קשר אמיץ ומיוחד עם ראש הישיבה, מרן הגראי”ל שטינמן. הכול קיוו, עד לרגע האשפוז, כי סבו יגיע להשתתף בשמחתו, ולפחות לדקות ספורות, לחופה. בצער קיבלו את בשורת האשפוז. אולם, אחרי ‘יום רביעי ההוא’, היום בו הורע המצב ואז שב לקדמותו באורח ניסי, שמחה גדולה שררה על הזכות להתברך, לשמוע במילים מפורשות, מפיו הטהור של הסבא, את איחולי המזל טוב”.
ימים על ימי מלך תוסיף, התחננתי, התחנן כל עם ישראל.
3.
ה-עדות I יוכבד לווינשטיין • משפחה
אבל היום המר והנמהר הגיע. ורבינו הגדול כבר לא היה עוד איתנו.
בפרשת ויגש מצאתי את העדות המרגשת ביותר, עדותה של יוכבד לווינשטיין, כלתם של “השכנים משמאל” של מרן ראש הישיבה זצ”ל.
“אחת מבנות משפחתנו הגיעה פעם לביקור אצל חמותי. הרבנית תמר שטיינמן נכנסה לרגע כדי ללוות דבר-מה, או לשאול שאלה ובירכה לשלום את האורחת. לפתע נפל מבטה על צווארה של האשה, שענדה שרשרת זהב יפה במיוחד.
‘איזה תכשיט יפה!’ התפעלה הרבנית, נגעה בו, מיששה אותו והתפעלה ממנו ביותר.
כשראתה את המבט התמה של האורחת היא היססה לרגע ואז סיפרה: ‘נולדתי בפולין לאחת מהמשפחות העשירות של חסידי גור. הייתי בת עשירים מפונקת והיו לי חלומות ילדות שבהם ראיתי את עצמי כלה, מתוכשטת במיטב התכשיטים. אבל פרצה המלחמה וכל העולם התהפך.
ברחתי מפולין לשוייץ וניצלתי. שם, בציריך, הפגישו אותי עם הרב, והתחתנו. מיד כשנישאתי לו ידעתי שאם אני רוצה שהוא יהיה גדול בתורה, אני צריכה לוותר על התכשיטים. אבל אהבתי ליופי לא פסקה. פשוט לימדתי את עצמי לאהוב תכשיטים של נשים אחרות…”
לחשוב על כמויות הכסף שהיו נערמות על שולחנם בבית, כסף שהועבר כולו למוסדות תורה, ופשוט לבכות. מאחורי כל איש גדול, עומדת אשה גדולה.
דמעות על ההולכים, דמעות על הענק שאינו עוד איתנו.
4.
ה-כתבה I אריה ארליך וישראל גרובייס • משפחה
באותו שבוע, אותה פרשה, התרגשתי לקרוא את כתבתם של אריה ארליך וישראל גרובייס, שהצליחו להגיש מעל דפי העיתון את דמותו המרתקת של הרב משה יהודה שניידר, “יהודי שאת שלושים השנים האחרונות חילק בין ביתו שברחוב רש”י 14, לבין ביתו העיקרי ששכן ברחוב חזון איש 5”.
“במבט ראשון זה נראה כמו שיעור תורני מעמיק. המרפקים שעונים על הסטנדרים, האצבעות ממוללות את ניצנו הזקן והעיניים עצומות למחצה. אלא שהסטנדרים ריקים ו’מגיד השיעור’ מעדיף רוב הזמן לשתוק.
ככה זה כבר כמעט שבוע. מידי ערב, בשעה שאחרי הדלקת נרות החנוכה, הם מתכנסים כאן, בבית המדרש הקטן שמתחת לבית. במרכז יושב האב, הגאון רבי משה יהודה שניידר, רק מי שמכיר את היהודי הענק הזה מבין כמה מרגש לקרוא שיחה, שכולה מפיו. מי כמוהו הכיר את ראש הישיבה זצ”ל. וכמה אהבה אהב אותו, כמה אהבו בניו כולם את מרן זצ”ל.
שלושים שנה שהוא ישב שם ליד הסטנדר של מנהיג הדור, מרן הגראי”ל שטינמן זצוק”ל, נכח בכל הרגעים הקריטיים של הציבור החרדי בארץ ובעולם, ושלושים שנה שהוא התעקש לא להתערב בשום עניין של פוליטיקה ועסקנות. כשהח”כים נכנסו, אילי-הון יצאו ומנהלי מוסדות נדחפו והצטלמו, הוא ישב על הגמרא עם המחברת ורשם. תיקן, שכתב והכין לדורות הבאים חלק ניכר מסדרת הספרים ‘איילת השחר’ שעתידה להאיר את עיניהם וליבם של ישראל”.
5.
ה-ראיון I אריה ארליך • משפחה
פרשת וארא. כבר 30 יום חלפו מאז היום המר והנמהר בו עלה בסערה השמימה מרן ראש הישיבה הגראי”ל שטינמן זצ”ל.
כמה מפתיע היה לגלות ב’משפחה’ ראיון עם הגאון רבי שרגא שטיינמן, הבן ‘היורש’ (מהבחינה הרוחנית). שיתוף פעולה עם שבועונים, שנאסרו? ובכן, ‘בין השורות’ חשף כבר אז כי הגר”ש, כמי שאביו הורה לו לעמוד בראש הישיבה, נעתר לצורך הדחוף לפנות לנדיבי עם, בעיקר בחו”ל, ולדבר על ליבם כי יתרמו למען בניית בניין הישיבה החדש, שאת אבן הפינה שלו הניחו ביום ‘השבעה’.
לעיתון ‘משפחה’ גרסה באנגלית, ולה בעצם יועדה הכתבה, שפורסמה תחילה גם בגרסה העברית (“לקראת סוף השיחה, רגע לפני שקמתי להיפרד בהודאה על קורת הרוח הרוחנית שהעניק לי ובאמצעותי לקוראי ‘משפחה’ במהדורה העברית והאנגלית”, כך ארליך).
בשביל האוכל לפיהם של תלמידי רשת ישיבות ‘ארחות תורה’. להגדיל תורה ולהאדירה.
חשבתם שהמטבח הצבוע בגוון התכלת, שארית לימי הסוכנות, הוא המעיד על הסתפקות במועט? הקיר הלא צבוע בסלון?
הקשיבו למה שיש לבן לספר: “לא היה מחסור, אבל גם לא היו מותרות. תמיד חונכנו שאם יש לך קצת כסף – תן את זה לצדקה. בכל ערב חג היה נותן לאמי ע”ה כסף כדי שתקנה נעליים חדשות או בגד חדש, והיא נתנה את הכסף לצדקה… מעולם לא רכשה לעצמה שמלה או נעליים… לא הלכנו לישון רעבים. רק כשגדלתי הבנתי שביחס למושגי הדור – היינו עניים… לא הרגשנו שאנחנו מסתפקים במועט. לא הכרנו מושגים אחרים.
“עד החתונה לא קנו לי שום בגד. את החליפה הראשונה בחיי קנו לי בחתונתי. היו ‘ירושות’ מאמריקה. לאמי הייתה אחות באמריקה ובעלה היה שולח לפעמים בגדים ישנים שלא היה בהם צורך. קיבלנו את הבגדים הללו כמוצא שלל רב.. היה חייט בכפר סבא שלקח את החליפה הקצרה שהדוד שלח מאמריקה והפך אותה ל’פראק’. זה היה מגושם קצת, לא תפור היטב, פס פה ופס שם, אבל מה זה משנה. וזה היה המעיל היחיד של אבי במשך שנים רבות”!
וכל מילה נוספת – מיותרת. אשריך, אריה. ריגשת.
6.
ה-חשיפה I אליעזר שולמן • משפחה
חשיפה מעניינת מצאתי בטורו של אליעזר שולמן – ‘שטח אש’.
שולמן חשף את תוכנה של פגישה שנערכה בביתו של מרן הגראי”ל שטינמן זצ”ל עם חברי ועדת טל, בראשות השופט צבי טל. הגראי”ל נשאל האם יהיה ניתן להטיל על בחורי הישיבה משימה כלשהי, בתחום העורף, בתקופת ‘בין הזמנים’.
השיב להם הרב זצ”ל, כי באם יוטלו תפקידים כאלו, זה יפגע בלימודם ויש חשש שיפסיקו את תלמודם. “על הלימודים להיות יומם ולילה. גדולי התורה האמיתיים היו כאלה שלמדו כל חייהם יומם ולילה, ללא הפסק”.
גם לגבי מי שרשום בישיבה, אך אינו לומד בפועל השיב הגראי”ל: “אין גיבוי למי שאינו לומד”, מחד, אולם “לא כל התלמידים לומדים יומם ולילה, אך צריך לתת להם את האפשרות ללמוד ללא הגבלה”.
גם כאשר הוצגו בפניו דיווחים על כ-1,300 בחורים שנתפסו כעובדים למרות היותם רשומים ב’ועד הישיבות’, “עמדת הרב נשארה בעינה”, כך בפרוטוקול.
לא שיש ציפייה ממי שנופף עד היום בשקרים, להכיר באמת. ובכל זאת, הייתה זו אחת החשיפות.
7.
ה-הישג I ישראל פרידמן • יתד נאמן
אבל את ההישג הגדול ביותר של אותו שבוע, 30 לפטירתו, הביא ובגדול ‘יתד נאמן’.
תחת הכותרת ‘שובר שתיקה’ הצליח ישראל פרידמן להציכ ראיון עם האיש שהיה הקרוב ביותר למרן זצ”ל – נכדו חביבו, הרב דוד שפירא.
“אי אפשר היה לשכנע את הרה”ג ר’ דוד שפירא שליט”א נכדו ואיש אמונו של רשכבה”ג מרן ראש הישיבה זצוק”ל, לפתוח את סגור ליבו ואת כספת הזיכרונות. ה’צוואה’ המהדהדת נעלה את הכול. הוא לא יספיד את הסבא הגדול בשום צורה ודרך, ‘כי זה היה רצונו’.
שעה ארוכה ישבנו יחד, כשם שהרבינו לשבת בימי חיי חיותו של מרן זצוק”ל, וגם הקרבה האישית בינינו לא עזרה להגיש לו מפתח. הוא היה נכד אהוב וקרוב, ואיש סוד וסתר.
ובכל זאת, לאחר שבעלי אינטרס הרעילו את הארץ בענני כזב ורמיה מתוך ניסיונות לעשות לעצמם הון פוליטי באיצטלה של ‘לשם שמים’, מישהו חייב לפוגג את הערפל. אסור שהשקר ההשקפתי והעובדתי הסמיך ישאר בחלל האוויר. ‘זו חובה קדושה להעמיד את משנתו הציבורית של מרן זצוק”ל’, אמרתי לו. ‘זה לא הספד, אלו לא דברי שבח, זאת פשוט אמת. אמת לא רק מותר להגיד, אלא חייבים. ומי יכול לעשות זאת טוב ממך?’ – שאלתי בכאב”.
בסוף, אם לא הבנתם, יצא ראיון. ראיון משובח, צריך לומר.
אם הייתי צריכה לשלוף מהראיון את משפט המחץ, הנה הוא: “אני לא מוחל, לא בזה ולא בבא, לכל אלו שאומרים שאני מתיר באיזה אופן או שאני יותר קאלט (קר) בעניין של ההליכה לצבא” – משפט מפי קודשו של מרן זצ”ל.
ואפרופו חוק גיוס, הנה דעת קודשו זצ”ל:
“אתחיל דווקא מהסוף, מהמערכה האחרונה אותה הוביל מרן זצוק”ל לתיקון החוק הנורא שנחקק על ידי לפיד, כשהוא עמד על כך בכל תוקף שיפטרו את כל בחורי הישיבות ללא שום הגבלות, בלי להוציא מן הכלל אפילו בחור בודד, גם אם תתרבה הכמות בעוד ועוד אלפים כן ירבו. לא יקום ולא יהיה! עד שיהיה ברור הדבר שאין שום הגבלה על בחורי הישיבות. דבר זה עלה בנפש ובחייו כפשוטו”!
ואיך משיגים את ההישג הזה? ובכן, לא בכוח. “לא רבים בכוח עם ממשלה ושלטון, הם יותר חזקים מאיתנו”.
בתחבולות, תעשה לך מלחמה!.לא בחסימת כבישים, לא בהתעמתות עם שוטרים. לא רבים בכוח עם ממשלה ושלטון. נקודה.
8.
ה-צביטה I ב’ ראם • יתד נאמן
הימים ימי תחילת חודש אלול, שבת פרשת שופטים את הצביטה בלב מקבלים הפעם במוסף ‘שבת קודש’ של ‘יתד נאמן’.
תחת הכותרת “אלול ראשון בלי מרן זצוק”ל” הזכיר ב’ראם כי “בימי אלול, ימי ההכנה לקראת ימי הדין הבעל”ט, מורגש שחסר לנו את מי שהגן עלינו בתורתו ובתפילותיו רבן ואביהן של ישראל מרן ראש הישיבה זצוק”ל”.
אז איך צועדים לקראת ימי הדין לאורו ובמשנתו? המשגיח ד’ארחות תורה’, תלמידו הקרוב, הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי דיבר.
הנה, קטע, לדוגמה: “אצל רבנו הגדול ראו כל השנה את אימת הדין. בשונה מכל אדם רגיל שפוחד מעונשי גיהנום, הוא מפחד מחטא. פחד מכל דבר שיש לו נדנוד מחטא… יותר מכל מה שאמר, היה הדוגמא האישית, לראות אותו, לראות מה זה ‘חטא’ אצלו, נתן מושגים אחרים”.
והוא מספר סיפור שאירע לפני כעשרים שנה, עת הגיעו “בני זוג ששיפצו את ביתם ואחרי השיפוצים נקפה ליבה של האשה מחשש שמא ינוכה שכרה בעוה”ב כמעשה הידוע על רבי חנינא בן דוסא שירדה רגל של זהב מן השמים. בעלה נכנס לשאול את מרן זצוק”ל על כך. מרן ראש היישבה חייך ונהנה ואמר לו: ‘יושב כאן יהודי מבוגר ליד השולחן ומפחד על כל צעד ושעל מהגיהנום וכאן יש בת ישראל כשרה שכבר מסודרת עם העולם הבא שלה ורק מפחדת שיחסר לה משולחנה ‘רגל של זהב'”…
“הגרח”י מישקובסקי נאנח. אוי איזה סנגור הוא היה לנו בחייו, כמה הרגשנו שהתפילות שלו עלינו מועילות”.
‘בין השורות’ שחרר אנחה.
תגובות
אין תגובות