מה גילה אריה ארליך על שני בחורי ישיבה שנהגו לבקר ביציעי הכנסת

1.

אם ‘בין השורות’ היה מחלק צל”שים, הרי שהשבוע היו זוכים שני כותבים – שניהם בנושא חוק הגיוס.

האחד – יעקב ב’ פרידמן מבקהילה, על דבריו הבאים:

“אם ניקח, לצורך המשל, יום כזה כמו היום בו נכתבות השורות, יום שני, י”ט תמוז, ולמה אני כותב תאריך? משום שעד שהעיתון יודפס, יעבור כנראה תאריך התפוגה של חלק מהעובדות דלהלן. ניקח לצורך הנמשל יום כזה, בו מועלה חוק הגיוס הארור להצבעה. וכל מילה נכתבת עלולה להצית – לגמרי שלא במכתוון – אש זרה.

יום כזה הוא יום שבו אני מיצר צער גדול על שהתחייבתי לטור שבועי. וביום כזה אני מתרפק על אמירה שהשמיע אחד מזקני ירושלים:  ‘המצאת העיתונות כולה שקר’, טען. ‘שאם לא כן, מדוע לא ראיתי אף בוקר עיתון ובו עמודים ריקים, ועליהם הכותרת: ‘היום אין חדשות!’ האם בכל יום יש חדשות בדיוק כמספר עמודי העיתון?’

האמירה הזו נכונה, ואם היינו פועלים לפיה, היינו חיים בעולם טוב ונינוח יותר. וביום כזה למשל, בו כל מילה וכל שם רגישים עד העצם, הייתי מוותר – לו היה הדבר תלוי בי – על טורים בעייתיים, וחדשות מורכבות, ופותח את העיתון מהמקום הכי לבן והכי רגוע, מסעות הקוטב הצפוני או הדרומי של ידידנו אליעזר גרינצווייג.

נוח לו לטור הזה שלא נברא משנברא. היום בו התגלו מחלוקות פנימיות בין כל מרכיבי עולם התורה. העולם החסידי על שלל מרכיביו; העולם הליטאי הנאנק תחת נטל מחלוקת מרה, שלובתה היום מחדש, וחכמי ספרד, שלמרבה הצער גבה טורא בין כמה מתוכם. זהו יום המצריך מידה גדולה של ענווה ויותר מכל טור שכתבתי אי פעם, אני צריך להקדים לו תחניה ‘שלא ייכשלו בלשונם ולא ינקשו בשינונם, ואל יאמר פיהם דבר שלא כרצונך'”.

כל מילה.

2.

הנה עוד עיתונאי אחראי, אריה זיסמן, בטורו ביתד נאמן:

“אפשר היה להמשיך לאורך כל הכתבה הזו ולדון בשני עמודיה בכל הספקולציות לכאן ולכאן. אולם בשלב זה של הדיונים המרתוניים בוועדה, כאשר מתנהל מו”מ להכניס תיקונים בחוק, כך שגם אם הוא יעבור בסופו של דבר, לא יהיו בו בעיות ולא תהיה שום פגיעה בלומדי התורה, נדרשת מידה רבה של אחריות.

בשונה מכלי תקשורת אחרים, שיכולים לכתוב בעניין הזה ולפרש אותו בזויות שונות, תוך ניסיון ללמוד מרמזים ומרמזי רמזים של אמירות חברי הכנסת, ובהתאם לכך לדווח על מה שצפוי בעתיד, ‘יתד נאמן’ הוא שופרם של גדולי ישראל שליט”א ובהתאם לכך מביא באופן רשמי את עמדתם של נציגי דגל התורה, שלוחי דרבנן. כל אמירה עלולה לשחק לידי לוחמי הדת וכלי התקשורת בנושא שהוא ציפור הנפש של היהדות החרדית.

לפיכך נדרשת כאמור מידה רבה של אחריות, תוך גילוי איפוק והבלגה. עם זאת, משיחה עם כל הגורמים הנושאים ונתונים בנושא, לפני הקלעים ומאחוריהם, נשמעת ועולה המטרה המרכזית בה הם צועדים ועל פיה הם פועלים: ‘אנו עושים ככל שמורים לנו מרנן גדולי ישראל שליט”א, היהדות החרדית לא תיתן ולא תאפשר בשום צורה לפגוע בלומדי התורה. כך היה וכך יהיה”.

טוב, זה לא כל כך פשוט, אבל כפי שאמר זיסמן, כל מילה כתובה יכולה רק להזיק.

אז שאפו על השתיקה.

3.

אני לא ממש יודעת על סמך מה בנה המתדרך של יעקב ריבלין מבקהילה את התיאוריה הבאה.

הנה היא:

“יש דיל בין ליברמן ולפיד על כניסה משותפת לממשלה הבאה. ללפיד נמאס מהישיבה באופוזיציה והוא חותר לתפקיד שר החוץ שלא מציב אותו בעמדת התנגשות עם החרדים. אם חוק הגיוס עובר בקדנציה הנוכחית וליברמן מציב את השותפות עם לפיד כתנאי להצטרפות שלו לקואליציה, יש לכך היתכנות מאד גבוהה…

“התנאי של ליברמן למהלך, אומר לנו הבכיר החרדי, היה תמיכה מלאה של לפיד בחוק הגיוס שמשרד הבטחון העביר בהכוונתו. ‘לפיד היה מוכן לחטוף את כל האש והגופרית, להצטייר כמי שמושיע את החרדים ולעבור שבוע מהגיהינום רק בתמורה למשהו גדול באמת. לפי המידע שלי קיים סיכום בין ליברמן ולפיד על מהלך משותף בחוק הגיוס תמורת התחייבות של הראשון לפעול לצירופו של השני לממשלה הבאה”.

איש שיחו של ריבלין ומי שתינה באוזניו את הקונספירציה הזו הוא גורם במפלגות החרדיות. גורם די טיפש, לטעמי – ואומר מדוע:

א.  על פי ההערכות, בהצבעה שניה ושלישית של החוק יהיה לפיד נחרץ בהצבעתו נגד, שהרי כבר לא מדובר בחוק שהוצע על ידי משרד הבטחון, כי אם בחוק שיעבור שינויים. במקרה כזה, מה הועיל לליברמן שלפיד הצביע בהצבעה ראשונה נגד החוק?

ב.  נכון להיום ליברמן נמצא בסקרים סביב אחוז החסימה, ומה שברור הוא שאורלי לוי אבוקסיס עולה עליו בכמנדט. למה שנתניהו יסגור שליברמן יכנס לממשלתו הבאה כשר בטחון, יחד עם לפיד כשר חוץ? ומי אמר שירצה את ליברמן בפנים ולא יעדיף את המנדטים החברתיים של אורלי לוי? ובכלל – למה ללפיד לסמוך על ליברמן, שמצבו כה רע בסקרים, שיהווה את רשת הבטחון לכניסתו לממשלה הבאה?

ח”כ מתדרך יקר, נא חשוב פעמיים לפני שאתה הוזה הזייה.

4.

מכל הר המלל לסיכום יום שני האחרון, יום העברת חוק הגיוס בכנסת, הסיכום הכי ממצה היה של ‘יום ליום’, תחת הכותרת ‘הרגעים הקריטיים להעברת חוק הגיוס החדש’:

12:23 ועדת השרים מאשרת את חוק הגיוס

13:55 קרב התנצחויות בין גבאי ולבני ללפיד

17:59 ליצמן מאיים בפרישה מהקואליציה

21:42 מתחיל הדיון על חוק הגיוס במליאת הכנסת

00:15 נתניהו מגיע למשכן הכנסת לקראת ההצבעה על החוק

1:03 מליאת הכנסת מאשרת את החוק ברוב של 63 קולות מול 39 מתנגדים.

קצר וקולע.

5.

אבל את התיאור הטוב ביותר קראתי אצל יוסי אליטוב במשפחה.

אליטוב מתאר איך השר אריה דרעי “התנפל על דינה זילבר” ממשרד היועץ המשפטי לממשלה, ואז הוסיף את הקטע הבא: “אני חבר קבינט הרבה שנים. אין היום איום שום אסטרטגי ממוקד על מדינת ישראל – לא איראן, לא לבנון ולא סוריה, ומי שיודע יודע. יש רק איום אחד. תגידו, השתתפתם פעם בהדלקת נר חנוכה בגור או בבעלזא? ראיתם שם את אלפי הצעירים? אם כל אלה יירדו מהפרנצ’עס ויסתערו על פלוגות צה”ל – אתם יודעים מה יקרה לצה”ל? הרי זה הנס של הצבא – שהם לא באים להתגייס. תגידו אתם, מי יכול בכלל להתמודד איתם? אתם מבינים שאם כולם יתגייסו – הם יפתחו בצבא ‘שטיבל’ אחד ענק והלך על הצבא’?

פרצי צחוק השתררו בחדר ישיבות הממשלה.

אז אני לא באמת יודעת למה תיאר דווקא את הפארנצ’עס בגור (יש גם בעוד חסידויות) – ולמה דילג על הבחורים הליטאיים הרוכנים על הסטנדרים. אבל אחלה קטע.

6.

ובטור הסמוך במשפחה, מצאתי גם את הסיפור הטוב ביותר – ב’המזנון’ של שמעון ברייטקופף:

“ליצני העיירה היו מספרים על יהודי עני מרוד, שבתו הבכורה הגיעה לפרקה. מכיוון שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, לא יכול היה להבטיח ‘קעסט’ לחתן תלמיד חכם ונאלץ לברור חתן מעמי הארץ שגדשו את הכפר הקטן. אחרי כמה חודשי חיפושים נמצא החתן. כמובן הוא היה עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן, אבל כאילו לא די בזה, החתן היה גם קטן מאד ורזה מאד.

כשהגיעו ידידי המחותן היושבים ליד התנור לאחל ‘מזל טוב’ בשמחת ה’וורט’ הם הביטו בחתן ולא יכלו להתאפק. ‘יענק’ל’, הם שאלו, ‘מילא עם הארץ לא הייתה לך ברירה בגלל הכסף, אבל למה כל כך קטן?’…

‘מה אגיד לכם’, נאנח יענק’ל בקול גדול, ‘בחרתי ברע במיעוטו’.

בנמשל, זהו חוק הגיוס שעבר השבוע בקריאה ראשונה. חוק מצ’וקמק, מלא חורים כגבינה, או אם תרצו, הרע במיעוטו.

עצוב.

7.

רעיון נוסף, קולע, אפילו מבריק, של ‘יום ליום’ מצאתי במדור המקומי.

תחת הכותרת ‘דו”ח המבקר’ מעלה חיים בוזגלו בכל שבוע קמפיין מקומי אחר, ומעביר אותו ליועץ תקשורת כדי שינתח אותו.

הפעם המבוקר היה עופר ברקוביץ, “המועמד לראשות העיר ירושלים ויו”ר התעוררות”. המבקר: אופיר שפיגל, מנהל משרד יחסי ציבור גדול בצפון, העוסק במגוון תחומים ומייצג מספר מועמדים ברשויות מקומיות, ומשמש כמרצה באוניברסיטת חיפה.

אז אני, באופן אישי, הייתי מצפה שהכותב עצמו הוא שיכתוב את דברי הביקורת, אבל יש היגיון בכך שעדיף שיעשה זאת משרד מנוסה.

הפעם, התוצאה הייתה ביקורת חיובית בלבד לקמפיין, מה שלי באופן אישי די הפריע. “מבחינת שפה גרפית מאד ברורות ההיררכיות… שילוב המלל והתמונות הוא נכון”…וכך הלאה.

אילו אני הייתי מבקרת את המודעה, הייתי טורחת לשלב גם חסרון שלה בדברי הביקורת. זה חכם יותר. איזו ביקורת? אז רק לדוגמה, הייתי מוסיפה משפט כמו: נכון היה לשלב במודעה רמז להסתייגות, לכך שלא בטוח שיש למועמד סיכויים להוביל, שיתכן שבסופו של מרוץ הוא יפול בסיבוב ראשון לפני שני/יחבור ברגע האחרון למועמד אחר. ויתכן גם שיזכה, תמיד זו אופציה.

ללכת על סלוגן כל כך חד משמעי של “עופר ברקוביץ ראש העיר שלנו!” זה קצת יומרני מדי. לטעמי, לפחות. ויתכן שאילו חיים בוזגלו הוא שהיה מבקר את המודעה, הוא היה כותב את זה בדיוק כמוני.

חיים, אגב, הציג לי דוגמאות משבועות קודמים ובהם גם ביקורת על המודעות. שפיגל פשוט היה נדיב כלפי ברקוביץ השבוע.

אבל הרעיון, מעולה.

8.

לפני כמה חודשים יצא לי לבקר בלשכה של יו”ר ‘העבודה’ החדש, אבי גבאי. בין לבין, הוא סיפר לי על אחותו החב”דניקית, המנהלת בית חב”ד בגואטמלה.

שמעתי, ולא טרחתי לחפור בסיפור. השבוע הבנתי כמה שגיתי.

ב’כפר חב”ד’ פשוט הרימו את הכפפה, שמעו את אותם דברים בנאום של גבאי ביום ההוקרה לחב”ד בכנסת – והלכו לחפש את האחות, דליה דריה בן-דוד.

בכתבה מרתקת של חיים גיל, הוא מגולל את קורות חייהם: איך הגיעה אחותו של אבי גבאי לחב”ד (חזרה בתשובה לפני יותר משלוש עשרה שנה. בעלה נולד בישראל אבל עבר בגיל צעיר לגואטמלה, שם התקרב וחזר בתשובה. הוא חזר ארצה ומצא את הזיווג שלו),  מתי ואיך הפכו היא ובעלה לשלוחי הרבי (לפני שנתיים, כשראתה כמה חשוב לבעלה חיים להיות שליח),  מהו המאפיין המיוחד של בית חב”ד למטיילים (תקופת התיירות מתחילה בחנוכה ונגמרת באזור החגים, השליחות שלהם שונה ממקומות שבהם השלוחים מקימים סביבם קהילה, אנשים מגיעים לימים אחדים ולעיתים נדירות לשבוע ונעלמים).

ויש לה גם מה לספר על אחיה, אבי. “הוא מכבד אותנו מאד ומעריך את מה שאנחנו עושים פה. הוא רואה בנו חלוצים ומכבד מאד את חב”ד”. ולא, היא לא מתייחסת לשאלות הפוליטיות. “שתדעו שיש לו לב חם מאד לפעילות שלנו. אבי הוא אדם בעל לב טוב וכשהוא עזב את ‘בזק’, אחרי שהרוויח שם מספיק כסף, חשב איך הוא יכול לתרום לציבור. הכוונות שלו טובות”.

כן, היא שמחה לשמוע שהזכיר אותם בכנסת, והיא בהחלט מחכה שיגיע לבקר (“זה עדיין לא הסתדר”).

מרתק.

9.

רבי לוי יצחק מברדיטשוב לא היה עושה זאת טוב יותר.

הנה איך אריה ארליך דן לכף זכות  את בחורי הישיבה, שהגיעו לכנסת ביום שני האחרון:

“במרומי היציע יושבים, כדרכם, אי אלו צעירים חרדים הנראים כבחורי ישיבה. התחושות כלפיהם מעורבות: מצד אחד, הם גורמים נזק נורא וברור. ח”כים פופוליסטים מצביעים שוב ושוב עליהם וקוראים: ‘אלה שמבלים כאן כל היום ביציע מספרים שהם ממיתים עצמם באוהלה של תורה?’ מהבחינה הזו, הללו רודפים ממש, אולי מבלי משים, את עולם התורה. הם אנטי-תזה לדמותו של הבחור שכל מהותו וחיי נפשו הינם חטיבה אחת של תורה.

מצד שני, אולי נדרשת סלחנות-מה כלפי מתי מספר שלאחר ‘סדר שלישי’ הולכים להתאוורר קצת בכנסת. בימים שבהם העולם נוהה אחר רצי כדור חלולים מגויי הארצות, כמה בחורים הלכו לראות כיצד הח”כים החרדיים נאבקים בעוז על עתיד עולם התורה. הייתי כועס עליהם, אלמלא נזכרתי השבוע כי בנערותי נהגתי אף אני לילך ליציעי הכנסת מדי פעם אחר הסדר שלישי, יחד עם חבר קבוע.

סוף דבר: הלה נעשה ראש לשכתו של אחד הבכירים שבנציגי הציבור החרדיים, ואילו אני, נעבאך, נעשיתי עיתונאי. לא נותר לי אלא לאחל להם שיצמחו תלמידי חכמים ולא רל”שים ועיתונאים כמותנו”.

אז דן לכף זכות, מצד אחד, אבל מצד שני, הצליף בהם תוך שהוא יותר ממרמז, זה מה שייצא מכם – ר”לשים או עיתונאים. כמותנו.

10.

מאחר ואיני מנויה על ‘משפחה’, לא יוצא לי לפגוש את מגזין ‘טעימות’ של העיתון.

השבוע שלפתי אותו מאמא שלי וביקשתי שתוותר עליו לטובתי. היא הסכימה. למען האמת, כבר תכננתי את דברי הביקורת. יש לי ניסיון מר עם עיתונים מהסוג הזה ועם מתכונים של “פטה כבד על מצע ריבת בצל” וכן על זה הדרך.

מי למען השם יאכל את הדבר הזה?

אבל אז, הופתעתי לטובה.

זה לא שרוב החוברת לא הייתה בנויה כפי שתיארתי לעצמי. רוצים דוגמאות? ארנצ’יני אפויים. בא לכם לטעום? זה אורז עם גבינה צהובה. אולי זה טעים, לא ניסיתי, אבל מדמיינת לי את תגובת הילדים… או פסטה עם שברי סלמון (ואפונה, וחמניות), נו באמת, תעשו טובה.

אלא מאי? שלצד כל ה’לא מעשי’, היו גם עמודים ‘ללקק את האצבעות’.

דוגמאות?

הנה למשל, כבר בעמודי הפתיחה. סגנונות שונים של משפחות היוצאות לנופש, ומה הן אוכלות בו. צילמתי לכם אחת מהן. ההמלצה היא…”לכו על גזרת השימורים”. כן, לא תאמינו.

או שף (תום פרנץ) שלא משעשע אותנו עם גורמה שילדים לא יתבוננו לעברו, אלא…עם “מנות מתאימות להכנה יחד עם הילדים”. הוא הכין אותם, אגב, עם הילדים שלו עצמו.

מה הם הכינו? בטח לא תאמינו, אבל אפילו “נקניקייה בלחמנייה ביתית” מצאתי שם.

בהחלט מרענן.