על מה אנחנו צריכים להודות לאבי גבאי?

1.

מזל טוב, לישראל נולדה בתקופה האחרונה אופוזיציה. תוססת, מדוברת, נוכחת. ארבע פעמים עלה אבי גבאי לכותרות בחודש שחלף.

בפעם הראשונה אמר יו”ר מפלגת העבודה שלא יישב עם הרשימה הערבית המשותפת באותה ממשלה: “אני לא רואה משהו שמחבר אותנו אליהם”, אמר ועורר מיני-סערה בשמאל. בפעם השנייה התראיין ואמר שלא יפנה התנחלויות במסגרת הסכם שלום. “למה צריך לפנות אם אתה עושה שלום? הדינמיקה היא לאו דווקא נכונה. אם אתה עושה שלום אז אפשר למצוא פתרונות שלא מחייבים פינוי”, אמר ושוב פרצה מהומה.

בפעם השלישית פתח את ישיבת הסיעה בביקורת על הממשלה, כשסיפר על הסבתא המרוקאית שלו: “סבתא שלי לא למדה ב-MIT, אבל היא הייתה אומרת על זה ‘חשומה’. חשומה במרוקאית זה ‘בושה’. יש דברים שלא עושים”. השיח העדתי וגם השיח הסאטירי התעוררו.

והשבוע הגיע השיא, כשגבאי ציטט את אמירתו של נתניהו “השמאל שכח מה זה להיות יהודים”, ובעצם אף החריף אותה.

נתניהו לחש בזמנו לרב כדורי שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, כי הוא יפקיר את הביטחון בידיהם של הערבים. גבאי דיבר על נושא אחר, שכחת הזהות והמסורת: “אנחנו יהודים ואנחנו כן צריכים לדבר על הערכים היהודיים שלנו. אני אומר לך באחריות, הם הבסיס לכל הדורות שקמו. מאיפה הכול מתחיל? הכול מתחיל בתורה שלנו ובהלכות שלנו ובדברים הבסיסיים שלנו. הכול מתחיל שם”, אמר לסטודנטים שישבו מולו בבאר שבע. משמאל לגבאי צעקו עליו “חשומה”, בימין ובמרכז הקשיבו בעניין.

אז מה היה לנו כאן? ערבים, ימניות, עדתיות ויהדות. בהנחה שיועצי תקשורת אחראיים לכך, הם אכן זיהו את כל המרכיבים הכי לוהטים בסלט הישראלי, והכניסו אותם לדף המסרים של גבאי.

זה גם יוצא לו אמין. יאיר לפיד ספג קיתונות של בוז כשהתחיל לחתוך אל המרכז ואל המסורת, על גבאי זה יושב יותר טבעי. ויש פה עוד יתרון. אלה הם נושאי ליבה. הם חשובים ומעניינים ומגוונים. הם גואלים קצת את השיח הציבורי מהשאלה הקריטית שבראש הכותרות: כמה שעות שירה רבן באמת עבדה בחודש אוקטובר האחרון בבית שברחוב בלפור?

2.

“אור לגויים” נשמע לכם איזה מושג מעורפל? הנה שני אירועים שהאירו מישראל החוצה, וכנראה לא שמעתם עליהם:

מפעל המכינות הקדם-צבאיות כבר זכה בפרס ישראל. ברחבי הארץ פועלות היום עשרות מכינות, לכל המגזרים. בכל שנה מגיעים לשם תיכוניסטים שאולי השתעממו ובזבזו זמן בכיתה י”ב, אבל פתאום ממציאים את עצמם מחדש: הם קמים מוקדם בבוקר, לומדים, מתנדבים ומתמלאים בתוכן עד אמצע הלילה. והם גם יוצאים משם אחרת להמשך חייהם. עכשיו הגיע הזמן לייצא את הסטארט-אפ החינוכי הזה.

ארז אשל, אחד ממפתחי הרעיון בארץ, מספר: “נשיא אוקראינה פגש אותנו ואמר לנו: אם יהיו לי כמה מאות צעירים כאלה, אוקראינה תשגשג. הסכמנו לאתגר, ואנחנו מקימים שורת מכינות אוקראיניות. חמש מכינות כאלה כבר פועלות. הם קוראים לזה שם ‘אקדמיה למנהיגות’. אמרתי לעצמי: אלפיים שנה היהודים ביקשו עזרה, ואף אחד לא עזר להם. עכשיו אנחנו חזקים, למה שלא נעזור לאחרים?”.

חננאל שקלאר, ראש המכינה הקדם צבאית בירוחם, חזר כעת מהמכינה בעיר פולטבה שבמזרח אוקראינה. “לפעמים אנחנו שוכחים כמה אנחנו יכולים להשמיע קריאת כיוון ערכית לעולם כולו”, הוא אומר. “אנחנו יוצרים שם עכשיו שכבת הנהגה תוססת וצעירה, שתדחוף את אוקראינה קדימה. הסלוגן של כל המכינות הוא: create yourself, create Ukraine, תיצור את עצמך ותיצור את אוקראינה, והנקודה המרכזית עבורם היא זהות. הם חופרים לעומק ולרוחב כדי לעצב זהות לאומית ודמוקרטית. בארץ זה קל, בגלל הפז”מ היהודי. הבנתי שם עד כמה העושר התרבותי וההיסטורי שלנו הוא מובן מאליו עבורנו. שם צריך לעבוד”.

השבוע תגיע משלחת של 250 אוקראינים ותתפזר ב-40 מכינות ברחבי הארץ, ללמוד את השיטה מקרוב. וזה לא הסוף: בימים אלה חזר מסין הרב ד”ר יעקב נגן. הוא היה שליח של ארגון “שופר ציון”, שייסד עמית אלעזר, ושמטרתו להפיץ יהדות בסין.

הצימאון שם לחוכמה העתיקה שלנו הוא ענק, מתברר. נגן ערך מסע הרצאות בבייג’ין ובשנחאי, לימד תלמוד, וגם טקסטים של הרב קוק ורבי נחמן מברסלב.

כשחזר שלח לתלמידים שלו בארץ, בישיבת עתניאל, סיכום של המסע: “אני בורג קטן בסיפור משמעותי, בשאלת מקומנו בסיפור הגדול של האנושות. קהלים רחבים בסין הקשיבו לדברים שלי על התורה, אבל תהיתי באיזו מידה אנחנו מצליחים לחיות בעצמנו את אותם ערכים יהודיים שהם כל כך מעריכים. האם אנחנו מממשים את הייעוד שהוטל עלינו, להביא ברכה לאנושות? הרי זו השליחות המוטלת עלינו, ויש בה הרבה חובות, לא רק זכויות.

“אני מרגיש שהסינים רואים אותנו לא כפי שאנחנו באמת, אלא כפי שאנחנו צריכים להיות. אולי נקודת המבט שלהם תעזור לנו לתקן את עצמנו? מקובל לחשוב כי תיקון מתרחש מתוך התבוננות מעמיקה של האדם בעצמו, אבל לפעמים הרצון לתקן מתעורר דווקא ממרחק, מתוך הבנה איך העולם מסתכל עלינו”.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות