הרב יעקב סיני: “מרן אמר לי אם רוצים לחלוב פרה צריך להתכופף” • ראיון מיוחד

• הרב יעקב סיני, ספר קצת על עצמך ואיך נוצר הקשר עם מרן.

 בתקופת לימודיי בישיבה, למדתי בחברותא עם נכדו של מרן זצ”ל, וכך זכיתי מספר פעמים להיכנס אל הקודש פנימה, לשאול שאלות בהלכה, להתייעץ ולהתברך. מי מאיתנו לא גדל על ברכי מרן? אני גדלתי בנתניה, כולנו היינו רצים בכל הזדמנות שהגיע מרן, לנשק את שולי גלימתו.

 אני זוכר, בשבת אחת שניגש אלי נכדו של מרן ואמר לי: “סבא מבקש שבוא לשיעור במוצאי שבת ולאחר מכן תעלה אליו”. כמובן שלא ידעתי את נפשי מהתרגשות. בחיל וברעדה הגעתי למרן אחר השיעור. הוא התעניין בן כמה אני ומה אני לומד, ורצה לדעת פרט נוסף: “מאיזה עדה אתה?…” השבתי לו, והוא בירך אותי ברכות מאליפות.

 יצאתי משם בהרגשה מאוד מוזרה. בדיעבד הבנתי שזו הייתה דרכו של מרן לברר בעצמו על השידוכים המוצעים לנכדתו מרגלית, שהייתה כבתו ממש. אבל בכך לא תם הסיפור: כמה ימים לאחר מכן, ניגש אלי נכדו של מרן: “סבא דורש בשלומך, ומבקש מחילה אם הרגשתי שלא בנוח כששאל אות מאיזה עדה אתה…” כל כך גדולה הייתה רגישותו של מרן לזולת, לבחור צעיר בן עשרים. לא יאומן כי יסופר.

 • ארבע שנים בלי מרן, שתף אותנו קצת בתחושות…

 חז”ל במסכת מגילה ממשילים את פטירת הצדיק לאדם שאבדה לו מרגלית. מרן זצ”ל היה מסביר זאת כך: למרגלית ישנן שתי תכונות מרכזיות. כשרוצים להבחין ביופי ובהדר של המרגלית, צריך להסתכל עליה במבט מרוחק מעט מהעיניים, לא ממבט קרוב. ומלבד זאת, אי אפשר להבחין כמה המרגלית זוהרת ונוצצת, אלא כשיש חושך…

 באותה מידה ממש, כל זמן שהצדיק בעולם, למרות שמכירים בגדלותו, לא יודעים עד כמה… רק כאשר הוא מסתלק מעמנו, מתרחק מעינינו, ומסביב נוצר חושך גדול, החושך יכסה ארץ, אז מבחינים איזה כלי חמדה איבדנו, כמה הצדיק האיר את הדור כולו.

 אמנם מטבע הדברים מי שהיה קרוב מאוד מרגיש זאת יותר, אבל כל עם ישראל שותפים לתחושה הזו. ארבע שנים חלפו מאז פטירת מרן, “והנה אימה חשיכה”. אין לנו חליפתו אין לנו תמורתו. והגעגועים של הציבור למרן רק הולכים וגוברים. עד היום אנשים דומעים כשמדברים עליו. אמנם גזירה על המת שישתכח מן הלב, אבל החי לא נשכח לעולם, ובתוך קירבנו – עוד יוסף חי.

 • זכית בשנים האחרונות להיות מהקרובים ביותר לצדו של מרן, תוכל להכניס אותנו פנימה אל לשכת הגזית?

 עד היום אינני יודע איך זכיתי בזכות הכבירה הזו להתקרב למרן, ממש כאב את בן ירצני. הדבר הבולט ביותר בהנהגה של מרן, היתה המעורבות שלו בכל פרט ממש. לעולם לא היה שייך לסובב אותו בכחש. מי אנחנו שנעיד, אבל ההנהגה של מרן אופיינה בפיקחות מבהילה. הוא היה מצליב נתונים בין נציגי הציבור, דורש הוכחות ומצפה לתוצאות.

אמנם הוא הקדיש זמן מועט מאוד במשך היום לעניינים הציבוריים, אך כולם ידעו שהם צריכים לתת “דין וחשבון”.

 פעם אחד מנציגי הציבור ביקש ממנו להעביר מסר כל שהוא בשיעור השבועי, וניסה לומר למרן באיזה סגנון לומר זאת. מרן היסה אותו בתקיפות: “לא תגיד לי איך לומר. תבוא לשיעור ותשמע כמו כולם”.

 • באופן כללי, מה הקו המנחה אותו דרש מרן מנציגי הציבור?

 אולי לא רבים יודעים, אבל הקו המנחה של מרן היה: “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”. הוא התנגד בתוקף למלחמות, איומים והפגנות. תמיד הוא הדגיש “לא ברעש ה'”, וחידד את המטרה העליונה, להחזיר עטרה ליושנה, לשמור על עולם התורה ולקרב את המון העם לצור מחצבתם.

 פעם אחת, במהלך אירוע ציבורי שהשתתף בו אחד מבכירי הממשל, קם מרן והעניק לו נשיקה על הלחי. למחרת, שאלתי את מרן, מה זכה אותו אדם שרחוק מתורה ומצוות, למה שגדולי תלמידיו של מרן לא זכו מעולם? והוא השיב לי במתק לשונו: “גם אדם שעובד ברפת, אם הוא רוצה לחלוב את הפרה, הוא צריך להתכופף…”

•  היית לצידו גם באירועים ציבוריים גדולים שם זכה לכבוד וליקר, כמו למשל בחתונה הראשונה בחסידות בעלזא. מרן התבטא על זה פעם?

 קודם כל, כשמרן היה מתקרב עם הרכב למקום האירוע, ורואה את ההמונים שמחכים לו, פיו היה מלא בברכות “יוסף ה’ עליכם ככם אלף פעמים”, ממש כאבא שרואה את בניו. לצד זה, הוא הדגיש תמיד שכל הכבוד הזה הוא הבל ורעות רוח, והעיקר זיכוי הרבים וכתיבת הספרים. פעם שמעתי אותו ממלמל בדרכו אל הבמה “אל תבואני רגל גאוה”.

 בסיום הש”ס שנערך באיצטדיון טדי, מרן התעכב זמן רב ברכבו, בגלל שהמונים ירדו אל הדשא וצבאו על הרכב. לאחר שחזר הביתה, שאלתי את מרן אם לא הדבר היה קשה עבורו. בענוותנותו, כך הוא השיב לי: “אשריהם ישראל, אוהבים את התורה… מי כעמך ישראל”.

 • כשמדברים על מרן, חסרונו מורגש בכלל ובציבור הספרדי בפרט. מה היה אומר אילו היה חי היום?

 הדאגה הגדולה של מרן בשבועות האחרונים לחייו, כולל בערב האחרון שהיה בבית, במוצאי שבת חול המועד סוכות, היה לאחדות ושלמות הציבור הספרדי. בפעם הראשונה הוא התבטא ואמר: “שמעשי ידיי לא יטבעו בים”. היה אפשר לראות בחוש שהדבר מטריד אותו מאוד.

 קטונתי מלהביע דעה. אם מרן היה חי עמנו הכל בודאי היה שונה. אבל בלי ספק היתה זו צוואתו האחרונה. יש הרבה אנשים שמספרים על “צוואה אחרונה” שקיבלו ממרן, אבל זו היתה צוואתו האמיתית והיחידה. לשמור על שלום ואחדות אמיתית בין כל חלקי הציבור, להמשיך בדרכו ולשמר את מורשתו הטהורה.

 • ראית את הרב גם בבית פנימה לא רק כפי שהיה בחוץ, תספר לנו קצת על דמותו זאת שבבית מהזווית הפחות מוכרת לציבור.

 מרן בביתו היה סבא מסור ודואג במלוא מובן המילה. כמה שהדבר נשמע בלתי נתפס, הוא היה מתעניין אצל הילדים מה הם לומדים וכמה קיבלו במבחן. פעם חמי הגאון רבי משה, סיפר לו שקיבלתי 98 במבחן של הרבנות. מרן סטר לי את סטירות החיבה המפורסמות, ולהפתעתי אמר לי בחיוך: “אבל אני לא מרוצה… למה לא 100?”, את השלימות שלו הוא דרש גם מסביבתו, לשאוף ללא הרף, לא להסתפק במה שיש.

 אחרי שאשתי ילדה את הילד הראשון, מרן ביקש מהנהג שלו לקנות לה ‘חלקום’, כדי שהחלב של התינוק יהיה מתוק. כזו היתה הרגישות שלו. כשהיה יושב סנדק כמעט מידי יום בבית מדרשו, היה מבקש מהמוהל לחממם את הידיים לפני שהוא נוגע בתינוק.

בעלי המוסר מלמדים אותנו שגדלותו של אדם נמדדת בפרטים הקטנים. אצל מרן היה ניתן לראות זאת על כל צעד ושעל.

•  בימים האחרונים פורסם השיר ‘רועה נאמן’ שכתבת על מרן זצ”ל. מה הביא אותך לכתוב אותו? ספר לנו קצת על השיר.

 כתבתי את השיר לפני מספר חודשים, תוך כדי שעסקתי בכתביו של מרן זצ”ל, כחבר מכון “מאור ישראל”.

בשגרת היום-יום אפשר שלא לשים לב, אבל כשלפתע אוחזים את אוצר הכתבים הבלתי נדלה של מרן, בכל מקצועות התורה, בעיון ובבקיאות, מבינים כמה ההפסד גדול, “חסרון לא יוכל להימנות”. איזו חמדה גנוזה איבדנו.

בין מילות השיר כתבתי: “כי למחי”ה שלחו האל, להחיות כל דל שואל. רועה נאמן לשבטי י-ה, תפארת עם עובד י-ה”, המילה למחי”ה רומזת לספריו של מרן, (לוית חן, מאור ישראל, חזון עובדיה, יביע אומר, יחוה דעת, הליכות עולם), וגם למנין שנותיו (93).

 במסגרת הלימוד המשותף שלי עם ידידי ורעי הזמר ר’ משה דוויק, בתורתו של מרן, הראיתי לו את השיר, והוא לא הפסיק לדמוע. ברוך ה’ זכינו והשיר נגע ברבבות אוהביו ומעריציו של מרן, ששאבו מתוכו את קריאתו הנרגשת של מרן: “מחמד עינ”י (ראשי תיבות: עובדיה יוסף נרו יאיר), מחה דמעה, קולך שמעתי, אל תירא, ראה הנחתי לך ברכה, ארבע אמות של הלכה. רועה נאמן לכל בניי, שא נא ראשך, יוסף עוד חי”.

•  איך מתמודדים עם החסרון הגדול של 4 השנים הללו עד ביאת המשיח ותחיית המתים?

 ההתמודדות הטובה ביותר היא בשמירת מורשתו של מרן, שתישאר עמנו לדורות עולם. מרן פעל בחייו והקים מפעלים ציבוריים רבים שחוללו מהפכה של ממש, אבל מורשתו האמתית היא תורתו וספריו הקדושים. הנה בשבועות האחרונים, הופיע חלקו האחד-עשר של שו”ת יביע אומר. למעלה מ-260 תשובות של מרן בארבעת חלקי השלחן ערוך, על פני כ-700 עמודים. כל מי שלומד בתורתו של מרן, רואה אור גדול שאין כדוגמתו.

 אין לי ספק שזו קריאתו עבורנו ממרום מושבו בגן עדן. מרן מסר נפש על כתיבת הספרים הללו, ועל בניית קו הלכתי ברור לאורו של מרן השולחן ערוך, בידינו לשמר זאת, וזו זכות שאין למעלה ממנה. תורתו מגן לנו, והוא ימליץ טוב בעדינו.