תשובה מולחנת על הסוגיה הבוערת

1.

לא עקבתי אחרי המצעדים והדירוגים, אבל אין ספק שמילת השנה לשנת תשע”ז הייתה “הדתה”. רשמית, היא הוכרה על ידי האקדמיה ללשון כבר לפני עשר שנים, בשנת 2007 (לא עשיתי תחקיר היסטורי מעמיק, פשוט נכנסתי לאתר האקדמיה. הנה השורה התחתונה מתוך פרוטוקול ישיבה רצ”ד מיום י”ג בכסלו תשס”ז בשעה 16:00 : “חברי הוועדה סברו שהמונח ‘הדתה’ מתקבל על הדעת. לאחר התלבטות הוחלט שאף כי המילה מהלכת, רצוי שהאקדמיה תתן לה גושפנקה”).

אבל בפועל, אין ספק שאת הכניסה המשמעותית שלה לשיח עשתה המילה המהלכת הזאת, השנה. לצערנו.

במהלך השנה הכה קשה הזאת קול אחד לא נשמע בשיח הציבורי. וסליחה שאני כותב שנה כה קשה. לא באתי לבאס אתכם. אני לא רינו צרור. בגדול הכול טוב כאן. או לפחות בכיוון חיובי, בעזרת השם. וחוץ מזה, אנחנו אחרי ראש השנה ויום כיפור שבהם התפללנו שוב ושוב בדיוק על זה. שהקב”ה ייתן תהילה ליראיו, תקווה טובה לדורשיו, ופתחון פה למייחלים לו.

אבל מה לעשות, זאת הייתה באמת שנה שלקחה את כל השיח סביב היהדות למקום רע. כי ברגע שאתה מסמן את תרי”ג מצוות כמשהו שלילי, כמחלה, כתקלה – והרי זה בדיוק מה שאומרת המילה הזאת, “הדתה” – אז השאר היסטוריה. והיסטריה. כל חקלאי שמתפלל בספר לימוד על הצנון שלו, הוא סכנה לשלום נפשו הרכה של הנער.

ובכל השיח המבאס הזה היה, כאמור, חסר לי אדם אחד. מצאתי את עצמי חושב לא פעם: חבל שהתוכנית הוותיקה של יהורם גאון בימי שישי כבר לא משודרת ברשת ב’. בטח היה לו איזה מונולוג אמיץ שהיה עושה סדר בכל הסיפור.

ולא שחסרו כותבים חדי עט שהשיבו מלחמה שערה, שחשפו את הזיוף והצביעות. היו רבים וטובים. אבל רציתי את זה עם הלב של יהורם גאון. לא סתם בוז, אלא משהו שבא עם כאב, עם אכפתיות. וחוץ מזה, רציתי את זה בהטעמה. ועם נגינת פסנתר ברקע, אם אפשר. ממש חיכיתי למתקפת המסרונים, שכבר ידעתי בעבר סביב סוגיות דומות ביום שישי: “תפתח מהר רשת ב’. יהורם גאון קורע את הצורה להדתה!”.

אבל, מה לעשות, יהורם גאון לא משדר את תוכניתו כבר כמה חודשים (אולי זה קשור למילה השנייה הכי נוכחת השנה: “התאגיד”).

2.

ואז זה הגיע ממקום בלתי צפוי. בערב ראש השנה ראה אור האלבום “תפילת האדם – יהורם גאון שר עובדיה חממה”.

בואו נתחיל בהקדמה לאלבום, בסדר? כי לקח לי שבוע בכלל עד שהגעתי לדיסק עצמו. הטקסטים המלווים, הן של חממה והן של גאון, הם כה משמעותיים, שמי בכלל צריך שירים. תוציאו את זה כספרון וזהו.

“כילד בן חמש עם אבי, אצל סבי המקובל רבי דוד ז”ל, רב בישיבת ‘בית אל’ שבעיר העתיקה”, פותח גאון בן ה 77- , “כנראה שלא הבנתי בכלל את שיעור קומתו של העומד למולי. מה הן מחשבותיו, ולמה הוא מחפש כל העת בין האותיות הקדושות, המוארות באור עליון. היום כשאני קרוב לגילו דאז, אני משער שמאוד היה רוצה בסתר ליבו שאמשיך, כמוהו, לחפש משמעות ופשר לסודות הגדולים, האוצרים בחובם את גאולת ישראל ואת ישועת העולם. והאם זה פלא או מובן מאליו, שהיום, כשאני כמעט בגילו של סבי, כמו צו שמימי או שליחות שהגיעה לפרקה, התחלתי עם מניין של חברים טובים בלימוד קבלה והשלמתי את המסע לעבר אלבום הקודש, השונה מכל מה ששרתי עד היום?

“לפניכם מניין שירי קודש משיריו של המוזיקאי והמשורר המבורך והמחונן עובדיה חממה, שהרעיף עליי בכישרונו הרב רעיונות קודש עמוקים, מסרים מעצימים ומנגינות בשפע, כעטרה של מלך. מעומק נשמתי, אני שר לכם את ‘תפילת האדם’ הזו, בליווי של מקהלת מתפללים, אשר מבקשים להעצים בניחוח של קדושת בית הכנסת את המרחב התרבותי-ישראלי. שירת קודש ממש היא זו, שירה שכולה ערגה לחסד ושאיפה לעולם מתוקן”.

ושימו לב לפסקה החותמת: “אני מאמין באמונה שלמה, שהצורך בטיפוס רוחני במעלות הנשמה והחיפוש אחר המשמעות והחזון, מצויים וספונים בגנים המשפחתיים שלי. זוהי אולי פסגת שליחותי התרבותית. לדגלה גם אתם נקראים להתחבר ולחבר. שהרי המוסיקה היא המתנה והגשר הנפלא ביותר שיש על מנת לחבר בין נשמות עם ישראל ובין שמיים וארץ ממש. ‘ברוך הנותן ליעף כוח ולאין אונים עצמה ירבה’ (ישעיהו). יהורם גאון”.

3.

וואו. אם אדם בן 77 עושה משהו ומעיד עליו שהוא “פסגת שליחותו”, זה משמעותי. אפילו סתם אדם. ומה נגיד אם זה אחד שמאחוריו אינספור אלבומים, סרטים, תכניות, הצגות? אם מדובר במי שהוא פס הקול של מדינת ישראל בשישים השנים האחרונות? זה כבר רגע מכונן של ממש בתרבות הישראלית.

גאון נשמע באלבום החדש נפלא, צלול, מלא עוצמה, בגבוהים, בנמוכים. בלי עין הרע, עד מאה וחמישים. אבל תעשו טובה לעצמכם ותנו לשירים יותר מהאזנה או שתיים. יש לאלבום המכונן הזה חיסרון-יתרון אחד: הוא מאוד לא מתחנף. אין פה שום ניסיון לייצר סתם להיט. זה לא זמר ומלחין שישבו באולפן וחשבו מה ירוץ עכשיו בגלגלצ. גאון עצמו מעיד שכששאל את חממה אם האלבום יתפוס ברדיו, הוא ענה לו “בפלייליסט של השמיים יאהבו את זה לבטח…”

כל שיר באלבום זועק כוונה, תפילה, עבודה פנימית. זו מעין חברותא של היוצר והזמר, שחוו והרגישו דברים, שניהם ביחד, וגם לחוד, ומהם נבעו השירים. ביקור של חממה ביער הילדים בפולין הוליד את שורות השיר הפותח (“אל מול שמי הבכי – אהבה / אל גשמי הלחי – אהבה”). ביקור של גאון בליז’נסק גרם לו לסמס משם הזמנה ללחן למילים “אדרבה תן בליבנו” שפגש בהן לראשונה על קברו של רבי אלימלך. עצרת התפילה למען הנערים החטופים הייתה ההשראה ל”אחינו כל בית ישראל”, שעליו הם כותבים: “מעבר לאתוס הלאומי, הרי כל אחד מאיתנו נמצא באיזו צרה ובאיזו שביה. וכולנו גם ‘תינוקות שבויים’ בתפיסות עולם, באג’נדות מגבילות, בדעות קדומות, בשיפוטיות, בהתמכרויות או בהרגלים רעים שמונעים מאיתנו להיות חופשיים באמת. לכן החלטנו לשיר ‘ויוציאנו מצרה לרווחה’ במקום ‘ויוציאם’. שהרי כולנו זקוקים לתפילה ולחסד, לרחמי שמיים, בשאיפתנו העילאית לחתור ולהתקדם לתיקון עולם”.

את הלחן לברכת כהנים מקדיש חממה למניין המשפחתי שבו גאון עובר לפני התיבה בימים נוראים, ואת שיר הנושא “תפילת האדם” הוא מקדיש לאביו, מאיר חממה, בהגיעו לגבורות. השיר מתכתב עם מילות השיר ההוא של חנה סנש, שחתן היומולדת מחובר אליהן מנערותו בקיבוץ שדות ים. מסע ישראלי.

4.

אבל גולת הכותרת של המסע היא השיר “דרכי נעם”. “כשהתחלנו להבין”, כותבים חממה וגאון, “איזה מין אלבום נרקם לנו פה בדיאלוג הזה בינינו ובין אלפי שנות מורשת ואוצרות רוח משכרים, חשנו בנימים הדקים את נועם עונג ועומק הריגוש. אבל גם היינו מודעים לקושי. להיות חלק מהתנועה השואפת לשמר המורשת (‘בני, תורתי אל תשכח’) ולחדשה בתנופת ההתעוררות וההתחדשות היהודית כאן ועכשיו (‘עד לרקיע נוכל להשפיע, על כל עולמות הבריאה’) – זהו אתגר שאפתני. אולי גם שאפתני מדי. לא קל להיות רלבנטי לדור המסכים. לא פעם חשנו שמתווכי התרבות שלנו נכנעים להלך הרוח המושך מטה, כמו מבקשים להקליל במקום להעמיק ובמקום להצעיד את העגלה התרבותית שלנו מעלה מעלה.

“מהמקום הצנוע ביותר, אנו מבקשים להאיר את הטוב, היפה והנאצל של מורשת עמנו. היש פסוק המבטא טוב יותר את היות היהדות הפתרון ולא הבעיה, מאשר ‘דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום’? היש מרחב פעולה רחב יותר לעשיית חסד, רדיפת אמת ושאיפה לשכל טוב, מאשר ‘בעיני אלוקים ואדם’? כל שביקשנו באלבום זה, הוא לדבוק בשורשינו ונכסינו התרבותיים ומתוכם, בדרכנו, להאדיר אהבת האדם, אהבת תורת ישראל ואהבת ארץ ישראל”.

והנה השיר: “מסוף העולם עד סופו, היא תאיר לך את הדרך / מלבדה אין עוד, תורת חיים וערך / מהרקיע כפלא הפציעה, כנס תתנוסס בגאון / מהרקיע אלינו הפליאה, להשביע להרוות צימאון / דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום”.

בית שני: “כעמוד הענן יומם, וכעמוד אש בלילה / מורה את דרכינו כאן, עד אין סוף אין די לה / עד לרקיע, נוכל להגיע, נזריע אורות מילואה / עד לרקיע נוכל להשפיע על כל עולמות הבריאה / דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום”.

וכאן המילים העתיקות של שלמה המלך זוכות להגשה המשכנעת של גאון: “בני תורתי אל תשכח, ומצוותי יצור ליבך / כי אורך ימים ושנות חיים, ושלום יוסיפו לך / חסד ואמת אל יעזבוך, על לוח ליבם כתוב אותם / ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם / בטח אל ה’ בכל לבך, אל תשען אל בינתך / דעהו בכל דרכיך והוא יישר אורחותיך”.

בעיניי, יהורם גאון נותן פה, ממרום גילו ומעמדו, תשובה מוחצת יותר מכל מונולוג לסיפור ההדתה. תשובת עומק. אני לא יודע אם הפרויקט הזה יזכה לתואר אלבום השנה, אבל הוא בוודאי אלבום 77 השנים.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’