למה החזנים מתחילים “המלך” מהמקום?

 1.

צריך פעם לעשות סקר שיבדוק האם כאשר ראש השנה חל ביום חמישי – מה שאומר שלושה ימים רצופים ודחוסים של ראש השנה ושבת – מפלס החרדה מיום הדין עולה. לכאורה, ברור שכן, אבל מצד שני, אולי אנשים עוברים להתעסק יותר באופרציה של שבע הסעודות ופחות בעניין של מאה התקיעות.

אז הנה כמה עצות ורעיונות שנתקלתי בהם השבוע, ושנתנו לי זווית הסתכלות אחרת על שלושת הימים שלפנינו.

2.

נתחיל אולי באורך. מה באמת עושים עם ימים כל כך ארוכים, עם תפילות שלא נגמרות? איך מתמודדים עם שעות על גבי שעות בבית הכנסת מול המחזור?

תשובה מעוררת מחשבה לשאלה הזאת שמעתי בליל שבת בבית הכנסת הוותיק של כפר פינס, מרב המושב, הרב מיכאל שלמה שטרן. בשבת האחרונה של השנה קוראים כידוע את הפסוק “אתם נצבים היום כולכם”. יש כל כך הרבה רעיונות יפים על הקשר שבין הקריאה הזאת, של הנאום האחרון של משה רבנו, ובין סוף השנה.

הרב שטרן התמקד רק במילה אחת: “היום”. הוא ציטט מרבי נחמן. תקשיבו, כי זה באמת יכול לשנות לכם את הימים הנוראים ואולי אפילו את כל החיים:

“זה כלל גדול בעבודת השם”, אומר רבי נחמן, “שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום. הן בעסק פרנסה והצטרכותו צריך שלא יחשוב מיום לחברו, כמובא בספרים, וכן בעבודתו יתברך, לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותה השעה. כי כשרוצים להיכנס בעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזה, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל.

”וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות. כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותה השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי. היום אם בקולו תשמעו – היום דייקא. והבן”.

3.

הבנתם? איך מתמודדים עם רצף של שלושה ימים? מחלקים את הכול למנות קטנות. לא מסתכלים על המאקרו, על המכלול, אלא מבינים שכל יום בפני עצמו הוא הסיפור. וגם בתוך היום עצמו, כמו שאמר רבי נחמן, “לא ישים לנגד עיניו כי אם… אותה השעה”.

ואני הקטן מוסיף: ואותה הדקה. ואפילו אותה השנייה.

רבי נחמן אומר את זה על החיים בכלל, אבל פשוט שזה נכון גם על היחס לימים הנוראים. קשה לכוון במלכויות זכרונות ושופרות? ברור. אני מתקשה לכוון אפילו בסתם ברכת המזון של יום חול כי היא ארוכה לי, אז מה נגיד על הטקסטים האינסופיים של הימים הנוראים?

ובכן, הרעיון הוא לפרק את הכול לחתיכות קטנות. יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שירבו רגעי הכוונה שלנו בימים הקרובים כרימון.

4.

והנה מישהו שמתמודד עם קושי אחר באלול. תשמעו באיזה כישרון מתאר יונתן שחר, יוצר אלמוני (עד עכשיו) את התחושות שלו בתחילת הימים הנוראים:

“לילה ראשון של סליחות, אני כאן ואתה שומע / יש לי מספיק על מה לבכות עכשיו / נכון, טעיתי, עכשיו גם אני יודע / אני פוחד שאתה מאוכזב.

זה לילה ראשון, גם בשנה שעברה הבטחתי / אמרתי שאשתדל להיות בסדר / נכון, אבא, זה לא באמת מה שעשיתי / אתה יודע זה לא קל להשתפר.

בדרך חזרה נפלתי וקמתי אלפי פעמים / לולא הקול שלך לא הייתי יודע לאן / מלך בשדה יושב על כסא הרחמים / אנא חכה לי, אני כמעט מוכן.

אני חייב למהר, הצד השני של הגשר שרוף / גם העבר שלי כבר עלה בעשן / לו היו לי כנפיים אולי יכולתי לעוף / אני רץ אליך לבית הישן”.

ואחרי כל הקשיים מגיע הפאנץ’ בפזמון: “אתה יושב ומצפה שנחזור אליך / גם אם אנחנו רחוקים ממך עכשיו / ולפעמים אתה נסתר מאחורי חומות של / דמיונות שמרחיקים אותנו, אבא”.

כלומר, הרבה פעמים נדמה לנו שיש חומה גבוהה שמפסיקה בינינו ובין הקב”ה אבל בעצם היא חומה של דמיונות. הוא יושב ומצפה.

לא מספיק משכנע? טוב, זה רק בגלל שלא שמעתם את המנגינה העוצמתית והכובשת של השיר החדש הזה.

5.

כבר כילד, המנהג המשונה הזה שייחודי רק לתפילות הימים הנוראים הסעיר אותי. החזן של שחרית של ראש השנה ויום הכיפורים לא ניגש לעמוד כמו בכל התפילות בשנה. הוא עומד על מקומו, שיכול להיות גם בפאתי בית הכנסת, ומשם מתחיל לשיר ברוב פאתוס את המנגינה החגיגית של “המלך” שפותחת את שחרית. רק אז הוא ניגש לבימה וממשיך בתפילה.

למה בעצם? מה הקטע? אף אחד לא ידע להסביר לי. פעם אפילו חשבתי שזה פשוט שטיק של חזנים, כאילו לדפוק כניסה. הם לא סתם עולים על הבמה ואז שרים, אלא יוצאים מתוך הקהל. הרי יש סטארים שנוהגים לעשות ככה בהופעות ענק.

אבל השבוע לראשונה שמעתי וורט חסידי מתוק שנותן פשר למנהג הזה. פשר ומוסר השכל. הרי איך נפתחת תפילת שחרית? בהמלכת הקב”ה, נכון? “המלך היושב על כיסא רם ונישא”.

ובכן, יש הרבה אנשים שאומרים: אם היה לי כישרון כמו של ההוא, תכונות כמו של ההוא, כסף כמו של ההוא, הורים כמו של ההוא וכו’ וכו’, אז הייתי ממליך את הקב”ה על עצמי. אבל מה לעשות, אני זה סיפור אחר. החיים שלי נראים אחרת ולכן גם קשה לי כל העניין הזה של עבודת השם.

מול הטענה הזאת מגיע מנהג החזנים, להגיד לך את ההפך: כל יהודי, בדיוק איפה שהוא נמצא, עם הקשיים שלו, עם האתגרים שלו, יכול להמליך את המלך. מהמקום.

שנה טובה, בכל מקום שאתם.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’