מה קרה בבית הישן ברחוב פיק?

1.

בית אבן ירושלמי בן שתי קומות. גדר אבנים ישנה מקיפה אותו מכל עבריו, ועליה לוחות מתכת מעוצבים שנראה שמישהו הוסיף ממש לאחרונה. עץ דקל גבוה מצל בענפיו על החצר הקטנה, ועוד עץ אורן ישן שפעם עשה הרבה צל אבל צמרתו נכרתה. שתי מדרגות שבורות מובילות אל שער הכניסה, רחבה קטנטנה, ושוב כמה מדרגות סדוקות, ואז שביל קצרצר, ומגיעים לדלת הבית.

ואין שלט. אין שום שלט או לוח זיכרון שיספר מה קרה בבית הזה, ברחוב פיק 8, בדיוק היום, לפני 82 שנה, בג’ באלול תרצ”ה.

2.

כבר לפני חג הפסח באותה שנה הרגיש הרב אברהם יצחק הכהן קוק כאבים, אבל התגבר עליהם כדי לא להשבית את שמחת החג. הוא קיבל כרגיל את מקבילי פניו ברגל. בשביעי של פסח עוד התפלל בבית כנסת החורבה בעיר העתיקה ואף נשא משא “מרשים-מרומם”, כתיאורו של הרב נריה ב’מועדי הראי”ה’, לפני תפילת מוסף.

אבל אחרי ימי החג שכב במיטתו כמעט כל היום, אם כי אף אנחה לא נשמעה מפיו. “בעצם ייסוריו”, סיפר בנו הרב צבי יהודה, “היה מעודדנו ומחזק את רוחנו בבואנו אליו, באומץ דבריו ובסבר פניו, ומוכיחנו שצריך לקיים מצוות ביקור חולים בשמחה”.

באלבום הזיכרון המהודר ‘מראה כהן’, מספר העורך הרב יעקב פילבר כי גם בימי חוליו הרב קוק התאמץ לשמור על שגרת חייו הרוחניים. הוא לא הפסיק את הסדר הקבוע שלו בלימודי מקרא, משנה, גמרא ומוסר.

מה הוא כן הפסיק? להתעדכן בחדשות. עד עכשיו, הוא אמר, היה עליו לדעת מה קורה בעולם מתוקף תפקידו. עכשיו, במצבו, הוא משוחרר מכל זה ויכול להקדיש את כל כולו לתורה. הוא אף פנה לרופאו, פרופ’ הרמן צונדק, ושאל אותו כמה זמן נותר לו לחיות.

הרופא השתמט מלהשיב, וכשהרב לא הרפה ממנו, שאל אותו הרופא למה לו לדעת זאת.

הרב ענה: “ברצוני לדעת כמה פעמים עוד אוכל לחזור על שישה סדרי משנה”. כשנתן לו הרופא את אבחנתו, אמר: “אם כך, אוכל לחזור על שישה סדרי משנה רק פעם אחת”.

3.

ימי ספירת העומר חלפו. הגיע חג השבועות. הרב קוק התאמץ וירד ממיטתו כדי לקיים את השיעור הקבוע שלו בספר המצוות לרמב”ם ולמחרת אף אמר “אקדמות” בנעימה ובהתלהבות. בינתיים התקרב ט”ז באלול תרצ”ה, יום הולדתו השבעים, וגופים שונים החלו לקיים הכנות לחגיגות לציון התאריך.

כשנודע לו על כך פרסם בעיתונים את הדברים הבאים: “אני מבקש ממעמקי לבבי מכל אוהבי וידידי באמת, שלא לעשות שום עניין בדבר חגיגות יובל השבעים שלי, וזה יהיה לי קורת הרוח היותר פנימי וטובה אמיתית”.

כשהורע עוד מצבו, הורה הפרופ’ צונדק להעבירו לבית המרפא בשכונת מונטיפיורי (היום קריית משה). לפני שעזב הרב קוק את ביתו, עבר חדר אחרי חדר ואף נכנס להיכל הישיבה ששכנה אז שם. אחר כך ביקש להסיעו לאורכה ולרוחבה של ירושלים. ניכר היה שהוא מרגיש שלא ישוב עוד לראותם.

השמועה על מצבו הרפואי הקשה של הרב התפרסמה, וגדולי הרבנים קבעו את יום כ”ד תמוז ליום תפילה כללי ואף הוסיפו לו את השם יחזקיהו.

הרב חיים עוזר גרודזינסקי מליטא כתב לרב: “בעירנו נתפרסם מטעם ועד הרבנים כרוז להתפלל בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות לשלומו ורפואתו, כתבתי ובקשתי להשתטח על קברי הגר”א ז”ל ושאר הצדיקים זיע”א וה’ ישלח לו רפואה שלימה במהרה לשמחת לבבנו”.

כשהגיע תשעה באב אמר הרב לרופאו: “היצר הרע אומר לי לצום והיצר הטוב אומר לי שלא לצום…”. ובכל זאת קם ממיטתו, נתיישב על הקרקע ואמר את כל הקינות בדמעות. כמה ימים אחר כך, בהתקרב ראש חודש אלול, לא ביטל את מנהגו לקבוע לימוד מיוחד בספרי מוסר (חובות הלבבות, ראשית חכמה, מסילת ישרים ויסוד ושורש העבודה).

4.

ביום ראשון, ג’ באלול, הוזעק למיטתו פרופ’ צונדק. כשקרב אליו, אמר הרב לרופא היהודי-גרמני המשכיל, משפט תובעני ומעורר מחשבה: “אני תקווה שגדולי המדע בעמנו יהיו גם כן גדולים ביראה”.

באותו בוקר פשטה השמועה על ההחמרה הנוספת במצבו של הרב והמונים התכנסו בבתי כנסיות ובכותל המערבי לומר תהילים לרפואתו.

בשעותיו האחרונות הגיעו לבית המרפא במונטיפיורי גדולי ירושלים, אבל רופאו התיר רק לתלמידו הרב חרל”פ להיכנס. כשראה אותו הרב קוק אמר לו: “ר’ יעקב משה, גם עכשיו תקוותי בה’. לא אפסה תקווה”. אחר הצהריים, כשהמצב הידרדר עוד, התיר פרופ’ צונדק לרבנים נוספים להיכנס לחדר. באו ועמדו סביב מיטתו גדולי ירושלים, הרב איסר זלמן מלצר, הרב צבי פסח פרנק, הרב שמשון אהרן פולונסקי (הרב מטפליק), הרב יחיאל מיכל טיקוצ’ינסקי, הרב אריה לוין ועוד.

אחד האחרונים שזכה לראות את הרב קוק ממש ביומו האחרון, חי בתוכנו עד לפני שנה. בדיוק שנה. הרב שאר ישוב כהן, שנפטר בתאריך כה סמלי, ג’ אלול, הצטרף כילד בן שמונה לאביו, הרב הנזיר, לביקור חולים אצל הרב.

בביוגרפיה שלו, ‘האיש על העדה’, הוא שיחזר איך נכנסו לחדר, ואיך אחרי כמה דקות הרב קוק שידע שאלה רגעיו האחרונים סימן להם, הכהנים, לצאת.

“ירדנו למטה”, סיפר הרב שאר ישוב, “ופתאום שמענו קול אדיר. זה היה קולו של הרב יחיאל מיכל טיקוצ’ינסקי זצ”ל, ראש ישיבת עץ חיים שקרא ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’ ברגע הפטירה. אבי ואני פרצנו בבכי. פתאום שמעתי קול נפלא, כאילו היה זה קול לא מן העולם הזה, כאשר התחילו הנוכחים שהתאספו סביב מיטתו של הרב לומר את שיר השירים בהתלהבות ובבכי”.

אחד הרופאים העיד שבשעת הפטירה עמד צמוד למיטתו של הרב, ושמע איך הוא לוחש עם הקהל ‘שמע ישראל’ ממש בנשימתו האחרונה.

5.

אפשר להאריך עוד הרבה בסיפור הפטירה של הרב קוק. רק לאחרונה יצאה (באיחור של עשרות שנים) ביוגרפיה מלאה של הרב הנזיר (‘איש כי יפליא’, ספריית בית אל) ושם מובא תיאור הרגעים האחרונים מהזווית של הנזיר. ארגון ‘אור האורות’, שעושה עבודה נפלאה בחקר דברי ימי הרב קוק, פרסם לפני כמה שנים ספרון שנקרא ‘זוהר עליון’ שכולו עוסק בימיו האחרונים של הרב ובהספדים עליו בעל פה ובעיתוני התקופה. ויש את התיאורים המרטיטים של הרב חרל”פ שמובאים בספר קורות חייו המרתק ‘שירת הי”ם’ שכתב נינו יאיר חרל”פ.

הפעם נסתפק רק בעוד ציטוט קטן, שמלמד אותנו מי היה הרב קוק. הרי למרבה הצער יש בלבול גדול בנוגע לדמותו. כל כך הרבה אנשים, מכל המגזרים, לא יודעים מי באמת הוא היה.

יש כאלה שמעריכים אותו פחות מדי, כי חושבים שהיה פתוח מדי, פשרן כזה. ויש כאלה שמלבישים עליו את דעותיהם הסופר-ליברליות כי “החדש יתקדש” או משהו כזה.

ובכן, במכתב שכתב הרב חרל”פ לבנו באותם ימים, הוא מתאר את הרגעים שאחרי הפטירה. הרב קוק נפטר בשעה חמש וארבע עשרה דקות אחרי הצהריים, ובשעה שמונה בערב הועברה גופתו מקריית משה בחזרה לביתו ברחוב הדסה (שלימים הפך לרחוב הרב קוק). מאות אנשים עמדו כל הלילה בבית ומחוצה לו ואמרו תהילים, ולמחרת בשעה עשר בבוקר נעשתה הטהרה במקווה הפרטי בביתו, שם נהג לטבול בשנים האחרונות.

“לפני הטהרה”, תיאר הרב חרל”פ, “כאילו דחפוני מלמעלה להגיד מילים אחדות להודיע את מי הם מטהרים. הודעתי להם קצת מנוראותיו הטמיריות, שמיום היותו בן תשע שנים לא הסתכל בצורת אישה והיה בבחינת יוסף צדיקא”. והוסיף ואמר: “דעו כי תישאו על כפיים איש קדוש נשגב, איש שהכול בו, מקרא, משנה, בבלי, ירושלמי, נגלה ונסתר. הכול היה חרוט על לוח לבבו. על כן בחרדת קודש תיגשו לעסוק עם גוף טהור וקדוש”.

6.

תמיד ידעתי שהרב קוק נפטר איפה שהוא בקריית משה. לפני כמה שבועות, תוך כדי גלגול התפילין אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת הוותיק ‘אוהל יצחק’, הכרתי את הרב ד”ר יוחאי רודיק. דיברנו על בית הכנסת הזה, ובכלל על קריית משה והמוסדות הוותיקים שבה, ואז הוא סיפר לי, משיח לפי תומו, שכתב בשעתו ספר על השכונה וההיסטוריה שלה.

מיד שאלתי אותו: אתה יודע מה הכתובת המדויקת של הבית שבו נפטר הרב? אני כבר הרבה זמן רוצה לראות את המקום הזה. הוא שלח אותי שני רחובות למטה. “זה הבית האחרון ברחוב פיק”, הוא אמר, “ממש על הפינה עם רחוב הרצל, מול מלון רמדה. תזהה אותו לפי מתקני השעשועים שבחזית. היום יש שם איזה פעוטון”.

אני לא יודע כמה מתושבי השכונה (למעט כמובן מרכזניקים כבדים) יודעים מה אירע בבית הזה. כשבאתי לשם השבוע לצלם, הסתכלו עליי השכנים בחשדנות, כאילו אני בא לתעד חריגות בנייה. אחרת מה יש לי לצלם ככה מכל הכיוונים סתם בית רגיל בירושלים?

אני מקווה מאוד לחזור לשם בקרוב, והפעם כדי לתעד שלט שתציב עיריית ירושלים, או אפילו ממשלת ישראל, ובו הסבר על המבנה ההיסטורי הזה, שבו איש קדוש ונשגב, איש שהכול בו, נשם את נשימותיו האחרונות ויצאה נשמתו באחד.

הטור התפרסם בעיתון ‘בשבע’