אני אשכרה מעריץ שרוף של עומר אדם

1.

כשהייתי קטן מישהו הסביר לי שאצלנו לא מעריצים אומנים. אני כבר לא זוכר מי זה היה, אבל את המסר אני זוכר היטב: אצלנו מעריכים. מעריכים כישרון מסוים שהתברך בו אדם מסוים. ולכן אם שואלים אותי “איזה זמר אתה מעריץ?” התשובה שלי צריכה להיות: “אני מעריך מאוד את הקול של לייבל’ה השל” או “אני מעריך את השירה של פרחי מיאמי”. לא מעריץ.

זה ניואנס לשוני קטן, שמאחוריו תפיסת עולם שלמה שאני שמח שחונכתי עליה.

ובכל זאת השבוע, לראשונה בחיי, אמרתי (לעצמי) שאני מעריץ זמר. אני אשכרה מעריץ שרוף של עומר אדם.

השבוע פורסם כי הוא עמד לבטל את החוזה שלו בפסטיגל בחנוכה, בגלל הדרישה שיופיע בשבת. המשמעות הכלכלית: ויתור על מיליון וחצי שקלים. בסופו של דבר קרה משהו מדהים: הפקת הפסטיגל החליטה שהיא לא מוותרת על אדם, והוא ישיר רק בימים א’‑ו’, ולראשונה בהיסטוריה של הפסטיגל, כך מסתמן, לא יתקיימו הצגות בשבת.

נס גדול היה פה.

אז כן, רבותיי, אני מעריץ את עומר אדם. לא את הקול שלו (שאני בקושי מכיר), גם לא את השירים שלו (כנ”ל), וכמובן שגם ביום חול לא אקח את ילדיי לפסטיגל. ובכל זאת, אני מעריץ את הצעיר בן ה‑23 שהסכים לוותר על המון המון כסף בגלל ערך. ועוד איזה ערך.

בתגובה להחלטה של אדם קראה תנועת ‘ישראל חופשית’ להורי ישראל להחרים השנה את הפסטיגל.

הייתי כותב כאן משהו על המופרכות של הטיעון שלהם, אבל אני עדיין באמצע לצחוק. ‘ישראל חופשית’ קוראת לחרם? סליחה, אם ישראל חופשית, אז מותר לזמר להחליט שהוא לא מופיע בשבת, לא? הם רוצים לכפות עליו לעלות על הבמה? או אולי קוראים להנהלת הפסטיגל לבטל את החוזה עם זמר שמעז לשבות ביום השביעי?

אני אומר לכם, לאחרונה החילונים הקנאים התחרפנו לגמרי. הם נראים כמו פרודיה על חילונים קנאים. חוץ מלזרוק חיתולים על מי שלא בדיוק חושב כמוהם הם עושים הכול (אולי רק כי אין להם כל כך הרבה חיתולים).

2.

אבל יש נושא אחד שכן שווה להתעכב עליו בהקשר הזה. הוא אופטימי ומשמח הרבה יותר משיח ה”הדתה” המביך שפרץ לחיינו, שיח שהמשותף לכל טענותיו ומענותיו הוא נקודה אחת: דת היא דבר רע. סכנה.

איך אפשר בכלל להתחיל להתייחס לפולמוס שיש מאחוריו הנחת יסוד כזאת?

אין, גאון מי שהמציא את המילה הזאת, “הדתה”. כי משם הכול היסטוריה. הכול היסטריה. ברגע שקבעת שדת ומסורת ומורשת ואפילו ידע יהודי בסיסי זה רע, אז בכל יום תמצא, ברוך השם, אינספור דוגמאות של התפשטות הרע הזה במציאות שלנו כאן, במדינת היהודים.

רוצים את הסקנדלים הבאים? בבקשה.

הדתה: בשירותים הציבוריים בתחנה המרכזית של עפולה נחשפה נטלה. הדתה: תלמידים נסעו לטיול שנתי באוטובוס וגילו שעל מראת הנהג תלויה תפילת הדרך. הדתה: הפגנות מול התיבות של ‘חסדי נעמי’ לאיסוף מזון לנזקקים. הורים חילוניים טוענים: “הסיסמה ‘אמא, הבטחת לנו עוף לשבת’ גורמת למיטב הנוער שלנו לבקש עוף לשבת. לא נשתוק. וחוץ מזה, למה אמא מבשלת ולא אבא?”

עצוב לגלות שבסוף, המציאות עצמה עולה על כל בדיחה.

השבוע שמעתי בחדשות קול ישראל דיווח על “זליגה” של תכנים דתיים לחומרי הלימוד. אתם קולטים? זליגה. בכך חברו להם יחדיו שני האיומים הגדולים ביותר בימים אלה על מדינת ישראל: יש זליגה של ירי פצמ”רים מצבא סוריה, ויש זליגה של ערכים יהודיים שעלולים לפצוע את הנפשות הרכות של ילדינו, אם חלילה ייחשפו אליהם.

3.

רגע, אבל הבטחתי משהו משמח.

ובכן, בעקבות הסיפור של עומר אדם, נזכרתי השבוע שבעצם זאת לא הפעם הראשונה שבה אני שומע על זמר ששומר שבת במסירות נפש. יש שורה ארוכה של אומנים מצליחים ונחשבים שמוותרים בכל שבת על עשרות אלפי שקלים, רק כי הקדוש ברוך הוא ציווה שביום הזה ינוח שורך ומיקרופונך.

יש כאלה שסיפרו זאת בעבר, יש כאלה שדווקא לא מדברים על זה, אבל השבת אצלם היא ערך מקודש. הם פשוט לא מוכנים לעבוד בה. וההחלטה שלהם אינה רק אישית אלא גם ציבורית. בזכותם אלפי סדרנים, עובדי במה, סאונדמנים, תאורנים ומעריצים נמנעים מחילול שבת המוני. ולא, לא מדובר רק על זמרים דתיים. ברור שאהוד בנאי ועמיר בניון ועוד חובשי כיפה רבים לא יעלו על במה בשבת תמורת שום הון.

אבל כשמדובר במסורתיים או בחילוניים, שיכולים (לשיטתם) לעגל פינות, לשיר בלי מיקרופון, לרקוד בשינוי, זה סיפור אחר לגמרי. גיבורי כוח עושי דברו. אז הנה הם, קבלו אותם במחיאות כפיים סוערות:

שלומי שבת, דוד ד’אור, יובל דיין, ברי סחרוף, קובי אוז, קובי אפללו, עידן עמדי, נינט טייב, קרן פלס (היא טרחה להדגיש בשעתו שזה לא מסיבות דתיות אלא בשביל המשפחה, שלא תחשבו שהיא התחרפנה וחוזרת בתשובה חלילה), אלי יצפאן, שרית חדד, יעקב כהן, נתן גושן (שרק לאחרונה אמר לא לשתי הופעות ענק ברוסיה, ובכך ויתר גם על כסף וגם על קהל חדש), סטטיק ובן אל, שלום אסייג, משה פרץ, קובי פרץ, רון שובל, רינת גבאי, יובל המבולבל (במקרה של שני האחרונים מדובר באמת בויתור על מיליונים, כי שבתות הן לצערנו הפריים-טיים של הצגות הילדים), ליאור נרקיס, עידן יניב, גלי עטרי, רמי קליינשטין, אסף אמדורסקי (יש! סופסוף אשכנזים ברשימה!), לאה שבת, שלומי שבן, הפרויקט של רביבו, עלמה זהר, איציק קלה, חיים משה, אייל גולן.

האמת היא שבשלב מסוים של הכתיבה, התחילה לכאוב לי היד. חשבתי שאולי יהיה יותר קל להקליד את הרשימה של האומנים שכן מופיעים בשבתות (לעת עתה).

4.

אבל אני לא מסתפק במועט. אם כבר הדתה, אז בואו ניקח את זה עוד צעד. תארו לעצמכם שכל אחד מהאומנים כאן לא יסתפק רק בסור מרע, כלומר בלא לחלל את השבת בפומבי, אלא ישתף את רבבות מעריציו בחוויה האישית שלו. הרי בטוח שהם חווים משהו מאוד חזק בשבת. משהו ששווה אפילו יותר מהחוויה הבאמת מרגשת של לקבל צ’ק על סך עשרות אלפי שקלים.

למה אנחנו לא שומעים על זה?

אז קודם כול שידברו. שיספרו. לכל אחד מהם יש השפעה על עולמם של אלפים. הם מתראיינים תדיר, מעצבים דעת קהל, מדוע שלא נשמע יותר את קולם בנושא השבת?

הנה למשל דברים שאמר לי השבוע קובי אפללו כששאלתי אותו על כך: “אני לא יכול לדמיין את עצמי עובד בשבת או בערבי חג. והאמת? לעבוד בשבת, זה סוג של עונש. כי ברגע שיורדת השבת, הנפש שלי נכנסת לאיזה שהוא מצב ניוטרל כזה, שבו אני מרגיש טוב עם עצמי, מרפה מעצמי, קצת מתנתק מהעולם שכופה עליי לא פעם ולא פעמיים להיות חלק מעבדיו במהלך השבוע. מה לעשות, כדי לשרוד בעולם הזה אתה צריך להיות חלק מזה.

“אבל בשישי-שבת יש לך את המותרות לבחור פשוט להפסיק את זה ליום אחד. כאילו חוזרת לך השליטה. יש איזה שהוא מקום כזה שבו אתה מרגיש שהחיים שלך חוזרים אליך ולא כופים עליך משהו אחר”.

אילו דיבורים יפים. אפשר עוד?

העניין השני כבר נוגע לעשייה התרבותית עצמה. למה רק להתראיין על השבת אם אפשר גם לשיר עליה? תחשבו מה יקרה אם רשימת האומנים הללו תתחיל לבצע חומר חדש ומקורי שעוסק ביהדות ובשבת ובאמונה. זה לא רק יעלה משמעותית את רמת הטקסטים והתוכן של המוזיקה בישראל, כל האווירה הציבורית והתקשורתית סביב המתנה הטובה שנתן לנו הקב”ה תשתנה.

אין מה לעשות, הקול של שלומי שבת ועידן עמדי הרבה יותר יפה מהקול של ליצמן. שבת שלום.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’