בסוף ג’ארד ואיוונקה לא באו. אבל מי כן? • הטור של סיון רהב מאיר

1.

בסוף ג’ארד ואיוונקה לא באו. בשבת האחרונה הם היו כנראה, כמו תמיד, באחוזת מאר א-לאגו של דונלד טראמפ בפלורידה. אבל כל כמה דקות, כשסטודנטים חדשים נכנסו בדלת, נתלו בהם מחדש העיניים, בודקות אולי הזוג המפורסם נכנס.

זו הייתה תפילת שחרית של שבת בבוקר בבית הכנסת של חב”ד בוושינגטון, שמנהל הרב לוי שם טוב.

רק יומיים קודם, בחג השבועות, הזוג קושנר התפלל ואכל כאן, וג’ארד נאלץ לצאת באמצע החג ולצעוד ברגל לבית הלבן, לעסוק בענייני הסכם האקלים.

הם בחרו בבית הכנסת הזה, כך מסביר לי אחד המתפללים, כי בבית הכנסת השני שנמצא בעיר, כמו למעשה ברוב וושינגטון, לא מחבבים את טראמפ, בלשון המעטה.

אבל בחב”ד כולם מתקבלים בברכה, אפילו הבת של נשיא ארצות הברית.

אז הם לא היו, אבל מי כן? דניאל מקליפורניה, יונתן מגרמניה, מינדי ממקסיקו, לירון מישראל ועוד כ-100 צעירים יהודים שהגיעו מיותר מ-30 מדינות שונות לכנס של ארגון ה-AJC, הוועד היהודי-אמריקני, שבו התארחתי גם אני.

כל השנה הם עוברים סדנאות הסברה ומנהיגות כדי לייצג את העמדה הישראלית בקמפוסים, והשבוע הם היו חלק מכנס שאיגד יחד אלפי תומכים של ישראל. אבל עכשיו שבת. עכשיו הרב שם טוב רוצה לומר להם משהו.

על קירות ביתו תמונות שלו עם ג’ורג’ ולורה בוש, ביל והילארי קלינטון וברק ומישל אובמה. הוא נחשב לשליח חב”ד לוושינגטון, ולכן גם לשליח חב”ד לבית הלבן.

שם טוב הוא ידידם של כל הנשיאים האחרונים, שמגיע להדליק חנוכייה ענקית, לערוך ליל סדר וגם לטפל בסוגיות רגישות יותר, מאחורי הקלעים. התמונה הטרייה שלו עם טראמפ עדיין לא מוסגרה. היא מונחת על הקודמות, מסתירה את אובמה.

אבל הקהל שמולו מטריד אותו כעת הרבה יותר.

“אני לא מודאג מהקונגרס”, הוא אומר להם. “יש שם תמיכה מובהקת ויציבה בישראל, בפרט בממשל הנוכחי. אני לא מודאג ממחלקת המדינה. אני לא מודאג מהאו”ם. אני מודאג מכם. אתם הנציגים שלנו בקמפוסים. אם ה-BDS ימשיך ויפרח – זה בגללנו.  בגלל שאנחנו לא מספיק בטוחים בעצמנו, לא מספיק יודעים. ה-BDS מצליח כי אנחנו, העם  היהודי, מאפשרים לו להצליח. כי חלק  מהטענות שלו מקננות גם בתוכנו.

“אתם יודעים, עשיתי לא מזמן בראש חשבון. לדעתי מאז שהגענו לשליחות בוושינגטון, עד היום אשתי נחמה ואני אירחנו פה בבית שלנו מאה אלף איש. אם מכפילים את מספר האנשים במספר השבתות מגיעים למאה אלף איש שאכלו פה, התפללו פה, פגשו פה יהודים מכל העולם.

“מה משותף לכל מי שעבר פה? הזהות שלו. הסיפור שלנו. אם נהיה מחוברים ומאוחדים ובטוחים בעצמנו, העולם יבין אותנו”.

הוא יודע שהצעירים שמולו עלולים להתבולל. הוא גם יודע שהם בחזית האנטי-ישראלית בקמפוסים. הרצאות, פאנלים וימי עיון הם ישמעו לרוב בשבוע הזה, אבל הוא רוצה לבקש משהו קטן ומעשי:

“הרבי מלובביץ’, נהג לומר לאנשים: אל תהיה אוהד, תהיה שחקן. אל תשב על היציע ותגיד מה לא בסדר ומה צריך לעשות. פשוט רד למגרש ותעשה את זה. אתם לא משקיפים על היהדות ומבקרים אותה מבחוץ, אתם חלק מהקבוצה. האחריות עליכם.

“אוהדים יכולים לעודד, יכולים לצעוק קריאות בוז, ויכולים גם ללכת הביתה אם הקבוצה נכשלת. אבל השחקנים – תמיד יישארו על המגרש, ינסו להשתפר. לכן אני מבקש שכל אחד כאן ייקח על עצמו משהו קטן שקשור ביהדות. ללמוד משהו, לעשות משהו, רק משהו קטן, אבל להתמיד בו. ואחרי שתחליטו מה אתם בוחרים, תחזרו לקמפוס ותגרמו לחבר יהודי נוסף לעשות את זה”.

ובעודם מתלבטים האם לקבל החלטה קטנה כזו, והאם להיות אוהדים או שחקנים, הקינוח מוגש, בפעם המאה אלף.

 2.

למחרת נסעתי לעיר הסמוכה רוקוויל, שרוב תושביה עובדים בבירה, לשיחה עם הישראלים שחיים שם. שתי השכונות הישראליות ברוקוויל אפילו מכונות “הקיבוץ” ו”המושב”.

רוב הנוכחים עובדים בשגרירות ובמוסדות ישראליים אבל גם בהיי טק, ברפואה ובעסקים. חלקם יורדים ותיקים, חלקם באמת באו רק לכמה שנים, וכמעט כולם אובססיביים על ישראל. יודעים כל פרט, שולטים בכל מבזק, ערניים לכל התפתחות.

קשה למצוא בארץ קהל כל כך איכותי ומעורב. אחרי שאלות על נתניהו וטראמפ, אבו מאזן והתאגיד, שרה נתניהו ומירי רגב, ניגשת אליי אימא אחת, עם תגובה נוקבת במיוחד.

“אני משתדלת לחשוף את הילדים שלי לתרבות ישראלית”, היא מספרת. “אני נשואה לאמריקני, ולא רוצה שהם ייצאו אמריקאים גמורים. אז הבוקר הם ראו את הקליפ החדש של סטטיק ובן אל. מה אני אגיד לך, כמעט בכיתי. זה קליפ קופצני, מדבק, שזכה תוך יממה למיליון צפיות ביו-טיוב. ברור לי שהילד שלי, בן שמונה, הולך לשיר את זה כל הקיץ, ואפילו לחשוב שהוא משמח אותי בזה. הנה, אימא, אני ישראלי.

“אבל הילד שלי לא אמור לשיר מילים כאלה, וגם לא אחותו. איזה מסר זה מעביר להם? הם אפילו לא מבינים מה בדיוק הם שרים, אבל זה מחלחל. זו הגישה. אחר כך נשמע במהדורות החדשות על תקיפות והטרדות בדיוק כי צעירים לא מבינים ש’לא’ אמור להיות ‘לא’, בלי סימני שאלה”.

אז פתחנו יחד את הקליפ בטלפון הסלולרי שלה, להוסיף את הצפייה המיליון ואחת בערך. הנה חלק מהמילים: “יש שמועות עליה שסירבה לכולם פה / יש שמועות עליו שאף אחת לא אמרה לו לא / יש מצב יקרה / אם רק תהיה איתה ישיר”.

זו הישראליות שאנחנו מייצאים הקיץ, עד לוושינגטון. למה, בעצם? ולמה ראש עיריית תל אביב רון חולדאי הוא חלק מהקליפ הזה? ולמה ההורים שיודעים למחות ולארגן עצומות-רשת על כל נושא, שותקים? למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על פייק-ניוז, וכל כך מעט על פייק-תרבות?

• הטור מתפרסם בעיתון ‘ידיעות אחרונות’