איך הגיעו יוסי אליטוב ואריה ארליך אל תוך האקווריום של בנימין נתניהו
1.
המשקל (הכבד מאוד) של עיתוני חג הפסח אינו מאפשר למצות את היקפם, ולכן נציג רק נגיעות, מפה ומשם, מבלי להתיימר לכלול את הכול.
נתחיל דווקא בגיליון ה-1000 של עיתון בקהילה. אבל תחילה, גילוי נאות: במשך כמה שנים זכיתי לכתוב תחת הבמה המכובדת של ‘בקהילה’, שהיה לי לבית כמו לרבים מעובדיו באותה עת. לאחרונה נפגשנו בשמחתו של אחד המו”לים דאז, חיים יצחק דרקסלר, ושבנו להעלות זיכרונות מאותה תקופה יפה.
כאן המקום לגלות בסוד כי ‘גיליון 1000’, הוא לא ממש 1000, אבל למה להיות קטנוניים. קוריוז קטן: לקראת הוצאתו לאור של גיליון ה-500, ורק משום שרצו שהוא יחול בעיתון הפסח המורחב, דילגו על כמה עיתונים. לא עקבתי במהלך השבועות האחרונים אחר מספרי הגיליונות, האם גם לקראת גליון ה-1000 הנוכחי בוצע אותו תרגיל.
ובכל זאת, יפה שערכו מוסף מיוחד לרגל המאורע החגיגי. מעל במה זו נאחל לעיתון ולמו”ל דהיום, הרב לייבל פפר, הצלחה מרובה – ושתזכו להגיע לעיתון ה-2000.
2.
כפולת העמודים היפה ביותר של מוסף ה-1000 הייתה, לטעמי, זו שבה הוצגו עמודי שער של גליונות ישנים. בין השאר יכולתי למצוא שם את גיליון ‘בקהילה’ המבשר על “דריכות שיא לקראת ‘יום המאסר'” (של דרעי, ואחר כך את הגיליון בו מבשר העיתון כי “הגר”ע יוסף מינה את אלי ישי ליו”ר ש”ס”.
איך שגלגל מסתובב לו.
3.
הגיע הזמן להודות על האמת: לא כולם אוהבים סיפורים. כן, אני יודעת שיש מסורת לשלב סיפורים כל שבוע בעיתונים. אבל איכשהו, כשהחלו השבועונים להפיק מוספי-נושא לכבוד חגי סוכות ופסח, הוסיפו גם קובץ סיפורים. היומונים, כמו תמיד, מיהרו לצעוד בעקבותיהם. לא ידוע לי האם נערך סקר מקיף בקרב הקוראים – מי מתעניין בחוברות הסיפורים (מלבד נשים) אבל מסורת, יודעים כולם, יש לכבד.
שני מוספי סיפורים צדו את עיני באופן מיוחד, משום שהיו שונים ובלתי שגרתיים: ‘חוברה יחדיו – מוסף סיפורים ירושלמים’ של משפחה, ו’מישהו מסיפור אחר’ מבית ‘יתד נאמן’.
המלצתי – אם כבר סיפורים, לכו על הירושלמים. הוא קולח, הוא מעלה ניחוח נוסטלגי של ירושלים של פעם.
של ‘יתד’, כבד יותר. למרות, שמבחינת הרעיון, הוא מבריק יותר: דמויות נודדות – או בשם המקצועי יותר ‘מחווה-הומאז”. זה עובד ככה: 14 סופרים התבקשו להתחבר לדמות מספר מוכר, “להכיל את אפיוניה, שגיונותיה, וקווי המתאר שנתן לה יוצר ספרותי אחר”. אחר כך, התבקשו לכתוב לדמות סיפור קצר.
בעייתי, למה? כי אם אני הקורא (ואני הקוראת, לעניין הזה), גם אם קראתי ספר על דמות מסוימת (רק ניקח, לדוגמה, את אחד הספרים עליהם מבוסס הפרויקט – שימקה – אותו קראתי לפני כשלושים שנה, מי זוכר למען השם?) איך אזכור את פרטיו?
חזקה על הסופר שהתיישב תחילה לקרוא את הספר, נכנס לנעלי הדמות, ורק אז התיישב לכתוב את סיפורו. זה לא מה שעשה הקורא הממוצע, שגם אילו היה לו רצון טוב ושפע של זמן לא בטוח שהספר מצוי בביתו. אז לקרוא סיפור מחודש על הדמות שימקה (רק לדוגמה), כשאתה בקושי זוכר במי מדובר – רעיון רע.
אז בפעם הבאה, יתד’ניקים, כשיש לכם רעיון כה מבריק, עשו עוד טיפת מאמץ, שגרו לבית הקוראים גם את 14 הספרים המדוברים, הוסיפו עוד כמה שעות ליממה שלהם – והפרויקט שלכם יהיה מושלםםם!
4.
נראה לכם שאם באמת הוא היה מעניק ראיון בלעדי למשפחה, הם לא היו מזכים אותו בשער?
מתברר ששני עיתונאי ‘משפחה’, יוסי אליטוב ואריה ארליך, ישבו בחדרו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל לא בדיוק לראיון-חג כי אם כחלק ממסע הראיונות שערכו לקראת הוצאת ספרם ‘ברגע האמת’ – על הדיאולוג המדיני-ביטחוני של הרבי מלובביץ’ עם מקבלי ההחלטות בישראל
מחד, בכפולת העמודים הפותחת ניתנת התחושה כאילו הגיעו השניים אל נתניהו לראיון חג בלעדי ומיוחד” “מיוחד – בעיצומה של השנה הקשה בחייו הפוליטיים של בנימין נתינהו הוזמנו יוסי אליטוב ואריה ארליך אל האקווריום בלשכה החשובה במדינה ולמדו להכיר את הצד היהודי של ראש הממשלה”.
מצד שני, בכפולת העמודים הבאה, ובעיקר בכותרת המשנה, מצויין הגילוי הנאות הברור: “כשהוא בעיצומו של קרב פוליטי סוער, התיישב ראש הממשלה בנימין נתניהו עם יוסי אליטוב ואריה ארליך לראיון לא פוליטי. העיתוי: פרסום הספר ‘ברגע האמת’ על קשריו של ראש הממשלה עם כ”ק האדמו”ר מליובאוויטש זצ”ל”.
אז נכון שתמיד יש קוראים תמימים שלא ממש מבינים, אבל קשה להאשים את המערכת.
אגב, מכל הראיון אהבתי מכל את השורה הבאה: “אל תאמינו לתקשורת. אני אדם מאמין שמקפיד לאכול רק כשר”. אל תאמינו לתקשורת, קרי, אל תאמינו גם לעצמכם.
ושאפו על הספר המיוחד.
5.
את האמת, התאכזבתי. אבל אתחיל דווקא מהסוף.
זו הייתה אחת הכתבות היותר מרתקות: מוטי זוננפלד, יהודי שאיש לא מכיר לעומק את עסקיו (“בתחומי התעופה הבטחונית”), ושהוא גם “אחד מגדולי התורמים לעולם הישיבות”. שילוב מנצח.
אבל הכתבה עליו נגעה בנימי נשמתי דווקא בגלל הקטע עם בתו, דניאלי. מתברר, שאת תקופת חייה האחרונה עברה במחלקה האונקולוגית של בית החולים שניידר, כשהיא משמחת חולים ומשרה אווירה אופטימית. לא, לסיפור הזה אין סוף טוב. תאונת דרכים קטלנית שמה קץ לחייה.
מאז עושה אביה האוהב הכול כדי להנציח את זכרה. הכתבה ב’משפחה’ הייתה מתוך מטרה כזו, והיא אכן השיגה את מטרתה – הנה אני, רק למשל, התוודעתי לילדה המיוחדת הזו, זכרה לברכה.
האכזבה תפסה אותי דווקא בקטע המקצועי. שימו לב לתיאור היפה: “כשמוטי זוננפלד קיבל את פנינו בבית המרווח שבו הוא מתגורר בלב העיר רעננה חיוך רחב היה פרוש על פניו… אבל אז הגיע הרגע שבו ביקשנו ממנו לדבר על בתו דניאלי. ברגע אחד הפך האיש לצל חיוור של עצמו”.
איזה תיאור נוגע ללב. ממש כאילו ישבו הכותבים, אליעזר שולמן ושלומי גיל, בביתו של האיש.
האמנם היו שם? פניתי אל השניים. מתברר, שהיו גם היו, אלא שמישהו, משיקולי עריכה כאלו ואחרים, החליט שלא לשבץ את התמונה.
שגיאה, לטעמי.
צילום: יעקב לדרמן, באדיבות עיתון משפחה
6.
לצד המחמאות, גילוי נאות: אני שונאת מוספים דוגמת ‘מאז ולתמיד’ (פנו אלי קוראים רבים וביקשו להתריע על התופעה), המלאים בכתבות פרסום (מכבי, אל המעין, דגל ירושלים, תודעה, דרעי, דגל התורה, כשרות חתם סופר, יד לאחים, שארית ישראל, פרי חיים, איחוד הצלה ועוד ועוד)!
אז התרעתי.
מבטיחה לכם, קוראים נכבדים, שהתופעה תחזור על עצמה גם בחג הבא. כל עוד תשלמו בכספכם טבין ותקילין על העיתון.
7.
לא כל אחד מתעניין בסוג כזה של מוסף, יש לומר ביושר, אבל חזקה על קוראי ‘יתד נאמן’ שאת חלקם לפחות הוא מעניין.
לא פחות מ-116 עמודים, שכל כולם 200 שנים לישיבת מיר – תקע”ז-תשע”ז. שאפו על מציאת התאריך העגול.
התמהיל של המוסף עשוי די טוב: כתבות ‘כבדות’ ותורניות לצד כתבות מרתקות (יחסי השכנות עם האדמו”ר מפינסק קרלין והאדמו”ר מזוויעל, שהעניקו את הפאן החסידי לעיתון הליטאי, פרקי היסטוריה, מסעו של העורך ישראל פרידמן אל עיירות ליטא ואל העיירה מיר, סיפור הדרכונים ועוד).
אבל אני אהבתי מכל את כתבתו (המקורית, צריך לומר) של שמואל גרינוולד, שנזרקה כמעט אל ירכתי העיתון. “שניצלים רבים טוגנו במטבחה של ‘מיר’ מאז הימים שבהם תלמידיה היו אוכלים ‘ימים’, ובכל זאת, נדמה כאילו כל אחד מהם, מהתלמידים בעיקר, אך גם מהשניצלים, זוכה כאן ליחס מיוחד”.
גרינוולד הגיע “בעיצומה של מלאכת הטיגון”, לביקור פתע וכש”במטבח לא ידעו כלל על הגעתי”. ואין פינה שעינו לא שזפה ביסודיות. הוא ביקר ב’קצביה’, שמע איך היום “מכינים בצקים מימולאי בשר”, “זה בכלל עבור מחרתיים אבל למי יש זמן להמתין למחר. מה שאפשר היום, עושים היום. אל דאגה, כולם יוכנסו לקירור וימתינו לשעת טיגונם”… הוא התבונן במכונת השניצלים (כן, יש מכונה כזו, “כפי שאתה מריח יצאו מכאן כ-5,000 שניצלים”), בין לבין הוצג בפניו המשגיח, וגם חדרי האוכל. התמונות המצורפות מדברות בעד עצמן.
הריח הגיע עד לדפי העיתון – ושאלה התעוררה: האם מותר להריח את ריחו של השניצל הנוטף חמץ בעיצומו של חג הפסח…
8.
בסיכום מהיר ניתן לומר:
• כתבת השער של מגזין בקהילה, זו המתיימרת להיות כתבה על הגר”ג אדלשטיין (מאת הרב יעקב ב.פרידמן, כתבה כתובה יפה!) מקיפה בעצם את סיפור חיי המשפחה כולה, כשרוב הפרטים נכתבו רק לאחרונה בעת שהעיתונים הספידו את אחיו, הגאון הרב יעקב אדלשטיין.
• דווקא הכתבה השניה במגזין, על גאב”ד העדה החרדית הגאון רבי יצחק טוביה וייס (מאת יצחק הורוויץ) מלאה בפרטים הרבה יותר מקוריים ובלתי מוכרים. מבחינת השיקול המקצועי היא הייתה מתאימה יותר להיות הכתבה הפותחת. יתכן ששיקולי ‘מה מוכר יותר’ הצביעו לכיוון ‘הממשיך’ הליטאי.
• גם ב’משפחה’ לא העזו לפתוח בצד החסידי – והמדובר בכתבה מרתקת של אריה ארליך על הרבי מ’תולדות אברהם יצחק’.
ארליך העלה זיכרונות מילדותו: “ה’פרושים שוהל’ אינו זר לי, אני זוכר אותו מבקרי התפילה, ערבי המתמידים והתאספויות השבת שהיו נערכות שם”, אבל בהחלט הוסיף ועשה עבודת איסוף מרשימה, שתוצאותיה ניכרים. אז אני לא בטוחה שמדובר ב-300 אברכים מיוחדים, “חבורת הקדושים שמקיפה את האדמו”ר”, אבל בל ניתפס לקטנות.
כך או כך, למרות שמדובר בכתבה הפותחת, היא לא כתבת השער, באשר הכתבה ה’ליטאית’ מופיעה בבולטות על גבי השער הצבעוני – על הגאון רבי יונתן דיוויד, ראש ישיבת ‘פחד יצחק’ ו’רבי חיים ברלין’.
שווה בדיקה למה ואיך מגיע התיאום בשיקולים אלה בין המערכות המתחרות.
9.
ולסיום, הפתעה.
לא תאמינו איזה הישג מרענן ל’יום ליום’.
המרואיין המרכזי של העיתון החגיגי: “יו”ר ש”ס, השר הרב אריה דרעי בראיון חג ל’יום ליום'”.
ככה מפתיעים קוראים.
תגובות
אין תגובות