התבטאויות רב, ציוץ של תחקירנית והצתה של מטורף הם לא העיקר

 1.

הרב לוינשטיין הוא לא הסיפור, הפוסט של נתניהו נגד התאגיד הוא לא הסיפור ואפילו הקשיש שהצית את האחות הוא לא הסיפור.

אלה אמנם היו שלושת הסיפורים של השבוע, אבל במובן מסוים מדובר בשלושה מקרי קיצון לא מייצגים, שגורמים לנו לגלוש לפופוליזם ולא לדון בסוגיות החשובות עצמן.

אם מנטרלים את דבריו המעליבים של הרב לוינשטיין, נותר הנושא עצמו: ציבור מסורתי, דתי וחרדי לא יוכל להמשיך ולהשתלב בצה”ל אם זה יהפוך לאחד הצבאות הליברליים בעולם.

מותר ואף הכרחי לקיים דיון ציבורי נרחב בהחלטה החדשה של צה”ל לשלב בנות בכמה שיותר תפקידים קרביים. התוצאה של הרפורמה הזו היא שירות קרבי צמוד של גברים ונשים, ויש לה השלכות רבות – מבצעיות, חברתיות וגם הלכתיות.

נכון, זה מצטלם טוב ויוצר אחלה יחסי ציבור, אבל זה לא הכול. דיון בשאלות הליבה האלה צריך להתרחש בלי קשר להתבטאויות קיצוניות.

השבוע גם הרבנים הליברלים ביותר בציונות הדתית תקפו בחריפות את הרוח החדשה הזו, ובעיקר את חוסר ההידברות עימם. עד עתה צה”ל, ובעיקר דובר צה”ל, התנהלו בסוגיה הרגישה כמו פיל בחנות חרסינה.

אם ננטרל את הסטטוס הדי מביך של נתניהו נגד התאגיד, נישאר עם הדיון הגדול והחשוב על התקשורת. לא ברור למה נתניהו נטפל ככה לגוף המגוון והמסקרן שהוא מכנה “תאגיד השמאל”. לא ברור למה ראש ממשלה עם דף פייסבוק של יותר משני מיליון עוקבים עוסק בציוץ (סליחה, בציוץ מחדש) של תחקירנית ערבייה אלמונית.

חבל. התקשורת הישראלית אכן חייבת להשתפר, להביע יותר קולות ודעות, להיות יותר חכמה ומשמעותית, אבל התאגיד דווקא נראה כרגע כמו חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. אדרבא, למה ראש הממשלה לא פועל באמת לשינוי שוק התקשורת? ולא, “שיקום רשות השידור” זה לא בדיוק זה.

נמשיך. אם מנטרלים את הטרגדיה שהתרחשה השבוע בחולון, נותר הנושא עצמו: מצב מערכת הבריאות. אדם מעורער בנפשו הצית למוות אחות, וגרם, ובצדק, לזעזוע רבתי, אבל אותי זעזע גם המספר שהתפרסם בהמשך אותו היום. 3,000 פגיעות באנשי צוותים רפואיים התרחשו בשלוש השנים האחרונות. 3,000. המציאות היומיומית הקשה הזו ראויה לתשומת לב לא בגלל אירוע קצה מצער, אלא כי כל סטירה או קללה הם חמורים בפני עצמם. לאחיות ולרופאים מגיע הרבה יותר, כל השנה, וצריך לדבר על כך ברצינות, לא רק בגלל מעשה טירוף אחד.

התבטאויות של רב, ציוץ של תחקירנית והצתה של מטורף הם ממש לא העיקר, אבל אולי הם יגרמו לנו לעסוק גם בדברים החשובים באמת.

2.

פרופ’ רוברט קלי הפך לכוכב. לא הפרשנות המלומדת שלו על קוריאה גרמה כמובן למיליוני הצפיות, אלא הילדים שלו שנכנסו לחדר בדיוק באמצע הריאיון ל-BBC. הסרטון הקצר הזה הציף את כל שאלות הדור: השילוב בין בית לבין קריירה, חוסר היכולת לשים מחיצה בין שני התחומים, העובדה שהוא דחף בתקיפות את הבת שלו, האישה האסייתית שזחלה ברקע כדי לסלק את הילדים מהחדר, הדיונים הערים על כך שהיא אינה המטפלת של הילדים אלא רעייתו, וכמובן – הנימוס הבריטי שבו הוא התעקש להמשיך את הריאיון.

אבל פרט קטן אחד התברר רק השבוע, כשרוברט ואשתו ג’ונג א-קים התראיינו שוב, הפעם כששני הילדים יושבים עליהם. ובכן, ג’ונג א-קים פשוט צפתה בטלוויזיה וצילמה בסלולרי שלה את בעלה מתראיין שם. היא הייתה מרוכזת בזה, ולכן לא שמה לב שהדלת פתוחה ושהילדים נכנסים לחדר.

בשבוע שעבר נכתב כאן על בריאן קולינן, האיש שאמור היה למסור את המעטפה הנכונה בטקס האוסקר אבל התבלבל, כיוון שבדיוק העלה לרשת תמונות שלו ושל כוכבי הוליווד מאחורי הקלעים. בריאן הנרגש היה חלק מטקס גדול, אבל כל כך רצה לתעד ולשתף – שהוא הרס את הטקס. אותו מנגנון מדהים פעל שוב השבוע: ג’ונג א-קים כל כך התרגשה שבעלה מתראיין שהיא התרכזה בתיעוד הרגע – ובכך בעצם הרסה את הרגע. אלה רק שני מקרים שעלו לכותרות, אבל רובנו מתנהגים ככה כל הזמן.

3.

מדי שנה מוצגים המחקרים המצטיינים במכללת “אפרתה” בירושלים. ביום ראשון תקבל שם שרה-תחיה ביגל תעודת הצטיינות על המחקר שכתבה, אבל עשרות העמודים שהגישה למרצה שלה ד”ר אלי קון הם הרבה יותר מעבודה אקדמית.

אביה של שרה, הרב יעקב, ואחיה, נתנאל, נרצחו בפיגוע לפני שנה וחצי, ימים ספורים לפני חתונתה. החתונה נדחתה, ובני הזוג אריאל ושרה הזמינו את הציבור הרחב להשתתף עמם בשמחה. למעלה מ-10,000 איש נענו והגיעו לאירוע יוצא הדופן. מאז נולדה להם תינוקת ושרה, שמסיימת תואר בחינוך, בחרה נושא לא שגרתי לעבודת המחקר שלה: השפעת האובדן על התפילה בקרב תלמידים צעירים. “לצערנו מורים רבים במערכת החינוך פוגשים תלמידים שאיבדו אדם קרוב”, היא כותבת במבוא, “ועלינו להיות מודעים להשפעות הטרגדיה על חייו של התלמיד, וגם על תפילתו”.

בראיון עם ילד שאיבד את אביו במלחמת לבנון השנייה, מספר הילד לשרה שהברכה “מחיה המתים” הופכת משמעותית במיוחד עבורו. ילד שאיבד את אביו בפיגוע מספר על תפילות אישיות שהוא מוסיף לתפילות שאומרים חברים לכיתה מן הסידור. “כיתום אני מרגיש קרוב במיוחד לאלוקים”, הוא מצוטט במחקר. לעומת זאת, ילדה שאיבדה את אביה בתאונת דרכים מספרת על הקושי שלה להתפלל בגלל הכעס שלו על הבורא “שלקח לי את אבא”. אין בעבודה מסקנות חותכות, רק דיון מרתק ורגיש בסוגיה.

צלצלתי השבוע לשרה כדי לשאול למה בחרה דווקא בנושא טעון כל כך מבחינתה.

“חזרתי ללימודים אחרי הפיגוע”, סיפרה, “ורציתי להביע את הכאב. אישית, מאז הפיגוע אני מרגישה שנוסף ממד נוסף לתפילה שלי. אני מרגישה שיש עוד שני מליצים בשמיים שמקשיבים לי. הרגשתי ככה גם בלידה. אבל רציתי לבדוק כמחנכת לעתיד איך תלמידים צעירים מגיבים לשכול.

“מה עובר על ילד שאיבד אדם קרוב ומתפלל בכיתה שחרית לפני תחילת יום הלימודים. תפילה מתוך צרה ומשבר היא לא דבר חדש, האבות והאימהות בתורה נהגו כך תמיד, אבל רציתי לפתח את הרגישות של מערכת החינוך לסוגיה הזו”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘ידיעות אחרונות’