הקרע ביהדות אמריקה ועל אמא של שפילברג • הטור של סיון רהב מאיר

1.

המבטים המבולבלים של התלמידים בתיכון ‘שלהבת’ בלוס אנג’לס סיפרו את כל הסיפור. הם לא ידעו לאיזה צד לפנות.

הגעתי לתיכון היהודי-אמריקני הזה כדי להרצות, אבל הקדמתי כי המנהלת אמרה שכדאי לראות את שיעור החברה שלהם. כל המורים והתלמידים מתכנסים באולם הכדורסל הענק מדי שבוע כדי לדון בסוגיה אקטואלית.

לפני שבוע, הסבירו לי, הם עסקו באלאור אזריה. כן, זה מטריד אותם מאוד.

השבוע הם בחרו לעסוק בטראמפ ובאיסור הכניסה לאמריקה שהוא מנסה להטיל על חלק מהמוסלמים.

המנחה, תיכוניסט צעיר ובטוח בעצמו, ביקש מהקהל להתחלק. מי שבעד הצעדים של טראמפ נגד מהגרים יילך לצד אחד של האולם, ומי שנגד – יילך לצד השני.

אפשר היה לראות את הבלבול בעיניים שלהם. בסוף הם התחלקו, כמעט חצי חצי, והדיון הסוער התחיל.

המורה דיוויד שטיין שהלך לצד של המתנגדים סיפר על סבא שלו, מהגר מגרמניה בימי שלטונו של היטלר. “אם טראמפ היה הנשיא אז, סבא שלי לא היה מגיע לארץ הזאת”, הוא אמר בהתרגשות. “אנחנו כיהודים לא יכולים לשתוק”.

התלמידה איילה שפר שעמדה בצד השני של האולם ענתה לו: “סליחה, מה הקשר? סבא שלך היה טרוריסט? טראמפ רק מנסה למנוע טרור”.

התמונה כאן למעלה של מגרש הכדורסל משקפת את מה שמתחולל בליבם של יהודי ארצות הברית בימים אלה. חצי-חצי. מבולבלים. בתמונה אי אפשר לראות שרבים מהצעירים עברו צד תוך כדי דיון, לפעמים יותר מפעם אחת.

“לרגע אחד טראמפ הוא אויב, ולרגע אחד הוא אוהב”, הסביר לי אחר כך אחד מראשי הקהילה.

התמיכה שלו בישראל נעימה לאוזניהם, בפרט אחרי שמונה השנים האחרונות. מצד שני, אי אפשר רק לצפות שוב ושוב בנאום הוויראלי של שגרירת ארצות הברית לאו”ם ניקי היילי ורק לשמוח מכך שסוף סוף יש אבחנה בין הרעים לטובים במזרח התיכון, ולהתעלם מעניינים מטרידים אחרים.

והעניינים האלה הולכים ומצטברים.

כל יום נשבר שיא חדש, כל סקנדל מביך מקודמו. השבוע, גם כשטראמפ כבר גינה את האירועים האנטישמיים האחרונים, הוא עשה זאת בשפתו הדלה, שכנראה מסתירה גם מחשבה דלה: “אנטישמיות זה דבר נורא. זה הולך להיעצר. חייבים לעצור את זה”, אמר.

מה זה “זה”? איך הוא מתכוון לעצור את “זה”? אבל למחרת סגנו, מייק פנס, בא לעזור בשיקום בית הקברות שחולל וגם לומר שם דברי טעם. האם זה הדפוס החדש, פנס יציל את טראמפ מעצמו?

באחד מבתי הכנסת, בשבת בבוקר, סיפרה לי רופאה יהודייה שנמאס לה סופית: “בהתחלה חשבתי שהוא יצמח לתוך התפקיד, שאחרי הבחירה הוא יהפוך לאחראי יותר, אבל זה פשוט לא קורה. ברור שהילארי לא רצינית ואפילו מסוכנת, אבל עכשיו יש לנו נשיא מביך, ילדותי, אובססיבי, שוביניסט. אני מתביישת בו כאמריקאית, וכולם אומרים לי: אבל הוא בעד ישראל! אז מה אם הוא בעד ישראל, זה כל מה שחשוב? והרי בגישה הבלתי צפויה הזו הוא יכול ‘להתהפך’ גם על ישראל בשנייה. עבר רק חודש, והעולם כולו מגחך על האומה שלנו.

“עבורכם זה אולי איזה ריאליטי משעשע שמתרחש מעבר לים, אבל אני הולכת לישון כל לילה בידיעה שזה הנשיא שלי. שאני לא סומכת על שיקול דעתו של מי שנמצא כעת בבית הלבן”.

בתום הדברים הנרגשים שאלתי למי היא הצביעה. ובכן, לטראמפ.

2.

יש שליחים חינוכיים רבים, של הסוכנות ושל גופים נוספים, שמגיעים לאמריקה כדי ללמד את היהודים שחיים שם. נדמה לי שעם כל הכבוד, יש לנו גם המון מה ללמוד מהם. הייתי בהחלט מייבאת לכאן את החשיבות שהם מייחסים לקהילה, לחינוך, לזהות.

אנחנו כל כך רגילים לחיות במדינה יהודית, שלעתים אנחנו משקיעים פחות בזהות שלנו עצמה. אבל כשאתה חי בבוורלי הילס ועובד בהוליווד, אתה חייב לעצב לעצמך את האטמוספירה היהודית, ואפילו להילחם עליה. אף אחד לא יעשה את זה בשבילך.

פגשתי בלוס אנג’לס כמה קהילות שהן פשוט אימפריה חברתית, ציונית ורוחנית. בישראל באים לבית הכנסת בעיקר כדי להתפלל, שם בית הכנסת הוא גם מרכז קהילתי.

בהתחלה לא הבנתי למה בתי הכנסת גדולים כל כך, אבל כשיצאתי לרגע לסיבוב גיליתי חדר קריאה וחדר משחקים ומניין לבני נוער ומניין לקשישים, ובית מדרש (לא פחות!) לגילאי 6-8 ובמקביל פעילות חפש את המטמון לגילאי 4-6. יש מקום מיוחד לעגלות תינוק, מקום מיוחד לכיסאות גלגלים, והכול מושקע, הכול מאורגן, ובקיצור, הכול אמריקאי.

וכן, זה גם עולה כסף. אנשים שם משלמים הרבה על רב שירתק אותם, על חזן שיאחד וירגש אותם בתפילה, על שיעורי עברית ברמה גבוהה, אפילו על ערב קריוקי לנוער, רק שישירו שם קצת שירים מישראל.

אחד מכל שישה אנשים בלוס אנג’לס עובד בתעשיית הבידור. לאורך כל השבוע הם כותבים תסריטים, מביימים, משחקים, או מנהלים את הכספים של כל עולם השואו-ביזנס.

אבל פעם בשבוע הכל עוצר. בכל רגע הרגישו שם באוויר שעכשיו, שבת, זה הפריים-טיים היהודי השבועי שלהם. היום בו הם נטענים.

3.

שש שנים גרנו ברמת השרון, וייחלנו לבית קפה כשר אחד. שלושה ימים היינו בלוס אנג’לס, וגילינו שם עשרות מסעדות כשרות. אחת מהן סיקרנה אותנו במיוחד. ‘מילקי ווי’, מסעדה חלבית ביתית שמנהלת לאה אדלר, אימא של סטיבן שפילברג.

כשבאנו לשם בפעם הראשונה הדלתות היו סגורות. עוברים ושבים הסבירו לנו שלאה כבר מבוגרת מאוד, ופותחת את המסעדה רק כשיש לה כוח. אבל כדאי לחכות, אמר לנו מישהו והמתיק סוד: הבן שלה סטיבן מגיע פעמים רבות לצהריים באמצע היום.

ניסינו עוד פעמיים. זה לא כל כך נעים לראות את המסעדה של אימא של שפילברג סגורה. במסעדה הסמוכה שבה אכלנו לבסוף המליצו לנו שוב לא לוותר. לאה היא אישיות, הסבירו, דמות מפורסמת וצבעונית בעיר, אומנית בפני עצמה, שכיוונה את שפילברג בצעירותו לתחום הקולנוע. מחוברת מאוד לישראל, ליהדות, ובפרט לתנועת חב”ד.

הביקור הקצר הסתיים, חזרנו הביתה מבלי שהספקנו לאכול ב’מילקי ווי’ ובעיקר לפגוש את אימא של האיש הכי חשוב בהוליווד. לא נורא, בפעם הבאה.

השבוע, ביום רביעי שלח לנו חבר מלוס אנג’לס מודעת אבל: סטיבן שפילברג מודיע בצער על פטירת אמו, לאה בת שרגא.

במקום לשלוח אליו פרחים הוא מבקש מיקיריה לתרום לארגון צדקה.

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות