“נעים מאוד, נפולת של נמושות זה אנחנו”, הם הציגו את עצמם בפניי

1.

יותר מ‑15 שעות טיסה הלוך, קצת פחות מ‑15 שעות חזור, וביניהן 76 שעות על הקרקע. זהו. אין אף מדריך למטייל שמציע ביקור כל כך קצר בלוס אנג’לס. רק הסיור באולפני יוניברסל בהוליווד אמור לקחת יום שלם. שלא לדבר על דיסנילנד.

אבל לא באנו לכאן כדי לטייל. לא נסענו דרך כה ארוכה כדי לחזות באיתני הקולנוע של ארצות הברית, אלא כדי לפגוש יהודים. להרצות.

ומתברר שגם ביקור כל כך קצר ממלא אותך בחוויות ומחשבות.

2.

“נעים מאוד”, מציגים את עצמם בפניי זוג ישראלים, “נפולת של נמושות. זה אנחנו”.

אני מחייך, אבל אחר כך כשאני שומע את הבדיחה הזאת מעוד שני זוגות זה כבר פחות מצחיק.

התחנה הראשונה שלנו פה היא במרכז ‘מתחברים’, מועדון מיוחד שהוקם לישראלים בלוס אנג’לס. הרעיון פשוט: לחזק את הזהות היהודית של היורדים ובעיקר של הבנים והנכדים שלהם. זאת אומרת, בהנחה שהם יהודים, הנכדים שלהם.

עד שלא באתי לכאן וראיתי מקרוב, לא הבנתי באילו ממדים מדובר. בלוס אנג’לס חיים מאות אלפי ישראלים. ממש מאות אלפים. היהודים שנולדו בארצות הברית למשפחות דתיות מבוססות שגרות פה מתחילת המאה שעברה, הצליחו לבנות חיים יהודיים סביב קהילה, בית כנסת, מערכת חינוך. לעומתם, הישראלים שבאו לכאן בשנים האחרונות, גם כאלה שמגיעים מרקע מסורתי, פשוט מתנתקים.

אין בית כנסת, אין קהילה, אין חינוך יהודי. אחוזי ההתבוללות בקרבם, ובעיקר מהירות ההתבוללות, גדולים מאלה של יהודי ארצות הברית הוותיקים.

רגע, אני שואל את אנשי ‘מתחברים’, למה באמת החבר’ה שגרים כאן לא שולחים את ילדיהם לחינוך יהודי? הם לא רוצים לשמור על קשר עם העבר שלהם, עם העתיד שלהם?

התשובה מזעזעת בפשטותה: חינוך יהודי פה עולה יותר משלושים אלף דולר לשנה לילד. חינוך ממלכתי, בפאבליק-סקול, עם חברים וחברות גויים לספסל הלימודים, עולה אפס דולר לחודש. נו, במה בוחרים מרבית הישראלים שהתרגלו בארץ לחינוך חינם?

אז מה עושים? קודם כול מנסים להביא אותם חזרה לארץ.

בלוס אנג’לס פתאום הפנמתי: אנחנו מדברים כל כך הרבה על נס תקומת ישראל אחרי השואה, על חוזקו של צה”ל, על המקום הבטוח ביותר לכל יהודי, והכול נכון, אבל האם אנחנו מבינים כמה החיים במדינת ישראל הם בראש ובראשונה מקלט רוחני מסכנת ההכחדה שמאיימת על עם ישראל? כי מה הסיכוי שיהודי שחי בישראל, לא משנה כרגע מה רמת הדתיות והקשר שלו עם מסורת, יתחתן עם גויה? ומה הסיכוי שיהודי שחי בחוץ לארץ יתחתן עם גויה?

ועד שהם ישובו לחיות במקום הבטוח ביותר בעולם להמשך הקיום היהודי, מנסים לתת להם כאן משהו. לשמור על הגחלת. אחרי שהם חוזרים מהלימודים בבית הספר הממלכתי, הם באים לכמה שעות ללימודי יהדות, חגים, עברית.

תוך כדי ההרצאה של אשתי אני משוטט קצת בחדרים הצדדיים של המרכז. יום חמישי בלילה. כיתת הגן כבר מוכנה למחר. מפת חלות קטנה, גביע מפלסטיק לאבא של שבת, נרות לאימא של שבת. שיאירו את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא, או לפחות, בשלב ראשון, שיתחתנו רק עם יהודים. אמן.

3.

אבל רגע, למה בעצם הטיפול באיום האסטרטגי הזה על העם היהודי מופקד בידי עמותות וארגונים? למדינת ישראל כמדינה אין מה לומר ולעשות? אין לה אינטרס? נכון, הם לא גרים בארץ כרגע, אבל כל כך מהר אנחנו מוותרים על מאות אלפי ישראלים? זה חשוב לא פחות מהבאת צעירים אמריקאים מנותקים במסגרת ‘תגלית’. מדינת ישראל צריכה להיכנס לסיפור הזה במלוא העוצמה. כל רגע שזה לא קורה עולה לנו באובדן של עוד ועוד נשמות יקרות.

ובינתיים, הנה טיפ קטן לכל מי שרוצה להחזיר את האחים הביתה: נתקו אותם קצת מהחיבור לתקשורת הישראלית.

אף פעם לא מומלץ לצרוך אותה במנות גדולות, גם לא בארץ, אבל מי שחי כאן בישראל לפחות רואה את המציאות גם במציאות. החדשות אמנם מראות לו שהכול רע, נכון, אבל במקביל הוא חי כאן את החיים ויודע שמה שמספרים לו בטלוויזיה ובאינטרנט לא באמת משקף. לעומת זאת, מי שנמצא שם, וזה עלה בשיחות עם כל כך הרבה יורדים, בעצם מנותק מההוויה הישראלית, וחווה את כל המציאות רק דרך הפרצופים החמוצים של יונית לוי.

ומה הכי הזוי? שהוא עוד מתגאה בזה ומרגיש שכך הוא מתחבר לנעשה בארץ.

4.

ואת כל מה שכה חסר ליורדים שחיים ברובם בוואלי, בעמק, האזור הזול יותר של לוס אנג’לס, יש כאמור בשפע ליהודים האמריקאים הוותיקים בסיטי. כולם יודעים שבבורו-פארק, בברוקלין או בוויליאמסבורג יש אינספור בתי כנסת, אבל משום מה הקהילות היהודיות של לוס אנג’לס מוכרות פחות (אלא אם כן אתם מגייסי כספים שמרבים לפקוד את העיר ועשיריה).

אז הנה רשימה חלקית של בתי הכנסת סביב שדרת פיקו, הרחוב הראשי של יהודי בוורלי הילס: ‘מגן דוד’, ‘ברכת יצחק’, ‘אוהל משה’, ‘תפארת שלמה’, ישיבה יוניברסיטי של לוס אנג’לס, מרכז הקהילה הספרדית הצעירה, בית חב”ד הענק של הרב קונין האגדי, בית מדרש של ‘אש התורה’ (קהילה של חוזרים בתשובה), בתי כנסת רבים של יוצאי פרס (אחרי מהפכת האייטולות באיראן הגיעו לכאן עשרות אלפי משפחות משם) בית כנסת ‘ישראל הצעיר’, ‘הלל’, קהילת ‘בית יעקב’ (שלושת האחרונים ציונים דתיים), כולל אברכים ושמו ‘לינק’, ‘קהל חסידים’ (שטיבל של בנו של האדמו”ר מקרלין), ‘עדת תורה’ (קהילה ישיבתית אמריקאית עם מרכז רוחני גדול), וזו רשימה חלקית.

בכל בניין כזה מתקיימים כמה וכמה מניינים לתפילות השבת, ושיעורים, ופעילויות לילדים בכל הגילאים, וצ’ולנט. אתה הולך בשדרה בשבת בבוקר ורואה משפחות יהודיות מכל הסוגים והגוונים, מכל העדות, שהולכות לבתי הכנסת.

5.

אבל המניין שהכי דיבר אליי בכלל לא מתקיים בבית כנסת אלא במועדון קראטה. כן, כן. ליום אחד בשבוע הופך מועדון הקראטה של אבי רוקח להיכל תפילה שמארח את ה”הפי-מניין”. המראה הענקית לכל אורך הקיר של אולם האימונים מכוסה בווילון, ארון קודש מאולתר מוצב על הפרקט הדהוי ואת קריאות ההיאבקות מחליף קולו הנפלא של יהודה סלומון.

בשנים שחלפו מאז פטירתו, קמו לר’ שלמה קרליבך הרבה ממשיכים, וגם לא מעט חקיינים, אבל אני לא יודע אם יש עוד מישהו, בטח לא בגיל הזה, שכל כך מחובר למקור עצמו כמו יהודה סלומון. הוא גדל במבוא מודיעים, בבית הסמוך לביתו של קרליבך, ושם חי ונשם את המוזיקה שלו. חודשים ספורים אחרי פטירתו של קרליבך הוציאה משפחת סלומון, האב בן ציון וילדיו, אלבום נדיר שכולו שירים לא ידועים של השכן מהדלת ממול.

בשנים האחרונות חי יהודה סלומון בארצות הברית וממעט להופיע בארץ. כל כך חבל. זו לא בריחת מוחות, זו בריחת לבבות. אין לנו כאן הרבה זמרים ובעלי תפילה כמוהו. וחוץ מזה, מאז שעבר לארצות הברית הוא מקליט עם חבריו ללהקת ‘המושב’ בעיקר חומר מקורי משלו באנגלית, ופחות מחדש שירים של מורו ורבו.

אבל בשבתות אפשר לשמוע אותו כאן. זאת אומרת, אי אפשר לשמוע אותו, כי במניין קרליבך, בטח אם קוראים לו “הפי מניין”, כולם שרים ורוקדים ומוחאים כפיים. אבל אני לא ויתרתי ונעמדתי בלי בושה על הבימה ממש צמוד אליו, כדי לא להפסיד אף הברה מתפילתו המיוחדת. נו טוב, במניין כזה אף אחד לא יגיד או יחשוב “מה האורח המוזר הזה עומד לו על הבימה?”. פה מותר להיות מוזר. פה מוזר מי שלא מוזר.

6.

ובחזרה לבתי הכנסת היותר ממוסדים. מה התאריך הכי מדובר בימים אלה שם? ה‑24 במאי. עיניהם של רבים נשואות ליום הזה. יש שמתכננים להגיע לארץ באופן מאורגן, במשלחת של עשרות משפחות מהקהילה, ויש כאלה שיציינו את זה שם, אבל כולם מדברים על התאריך ההיסטורי הזה. מה יקרה ב‑24 במאי, אתם שואלים? נו, תפתחו יומן ותראו. כ”ח באייר. חמישים שנה לשחרור ירושלים.

זה מעניין. אני חי בירושלים המשוחררת וכמעט לא שמעתי על התאריך המתקרב הזה. ושם, זה ממש ה‑נושא, איפה אתה בשבוע האחרון של מאי.

אני מקווה רק שכל אלה שטסים לכאן לא יתאכזבו. הם מצפים לחוויה יהודית משמעותית. אמרתי להם שהם חייבים לבוא לעצרת המרכזית במרכז הרב וכמובן לזרום עם ההמונים לכותל. אבל מה חוץ מזה? מה באמת מכינים להם – ואם כבר פותחים את זה: אז גם לנו, יושבי ארץ הקודש – לתאריך ההיסטורי הזה? אשמח להתעדכן. ולא, מרוץ פורמולה מול חומות העיר העתיקה זה לא מספיק.

ובכלל, האם אנחנו מבינים כמה מסתכלים עלינו שם? כמה מצפים מאיתנו להיות משהו מיוחד? להיות מקור לגאווה, להשראה, לברכה? הם כאילו אומרים לנו: מייק איזראל גרייט אגן. דווקא שם, כל כך רחוק, הבנתי פתאום את הפסוק “כי מציון תצא תורה”. הם אוהבים אותנו, אכפת להם מאיתנו. בשולחן שבת שם ביקשו ממני ברצינות גמורה להביא להם קצת מ”תורת ארץ ישראל”.

אחר כך אחד המשתתפים, יהודי אמריקאי בן שישים ומשהו, שלפני רגע ביקש ממני שאעביר לו את הדיאט-קולה, סיפר לי פתאום שלאחרונה עשה עסקת נדל”ן בארץ ישראל: הוא רכש לו ולאשתו היושבת לצדו חלקת קבר בבית הקברות בכפר עציון.

נדהמתי.

זה כנראה הסמול-טוק שלו עם מי שבא מארץ ישראל. אבל איך אני אמור להגיב? העברתי לו את הזירו ואיחלתי לו מכל הלב שעוד יזכה לחיות כמה שנים טובות בארץ, לפני שיממש את הרכש החדש.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’