כולם בעד אלאור אזריה?

סקר שערך הלילה ערוץ 2 מוכיח לכאורה שרוב הציבור הישראלי קרוב יותר לעמדת “לה פמיליה” מאשר לעמדת בית הדין הצבאי בעניין אלאור אזריה. לא בדיוק. האספסוף שקרא קריאות אלימות סמוך לבית הדין לא מייצג את כלל החברה הישראלית – גם אם התקשורת תתאמץ להתמקד במתפרעים.

עמדות הציבור בכל הנוגע לפרשה העגומה מורכבות הרבה יותר מהסקר, וממחישות עד כמה הניואנסים חשובים בפילוחה והבנתה של החברה הישראלית.

אני מניח שאפשר למיין את מגוון העמדות לחמש קטגוריות עיקריות (שכנראה חוצות מגזרים ושכבות סוציו-דמוגרפיות).

א. אלה שרואים בהרשעתו של אזריה עדות נוספת למחיר הכיבוש. לדידם, אזריה הוא אחד מיני רבים והרשעתו היא לא יותר ממס שפתיים והצגה משפטית צבועה. הצהרותיהם של נתניהו, בנט, ליברמן ורגב (שהן בגדר התערבות בהליך המשפטי) ממחישות שלא נעשה ולא יעשה כאן משפט צדק. בעלי דעה זו יתחזקו בגרסתם אם העונש יהיה סמלי ועוד יותר אם אזריה יקבל בסוף חנינה.

ב. אלה שרואים בעצם קיום המשפט (קל וחומר תהודתו ועיתויו) ועוד יותר בגזר הדין ובפרשנות שניתנת לו בערוצי התקשורת המרכזיים – סימן נוסף לחתרנותו של “השמאל” ולפער הבלתי נסבל בין מערכת המשפט, התקשורת והאקדמיה לבין “העם”. מבחינתם המשפט הזה הוא עוד ביטוי לכסילותם וחולשתם של אנשים מתנשאים ומנותקים שבמקום להילחם באנטישמים נלחמים ביהודים ובוגדים בעמם ובארצם. הם לא יתנו להרשעה לעבור וילחמו בעד “האח” וה”גיבור” שעשה את מה שכולם צריכים לעשות – לחסל טרוריסטים בשטח מבלי לרחם עליהם ולסדר להם מלון בכלא הישראלי וכרטיס שחרור ביד.

ג. אלה שרואים באזריה טיפש חסר כושר הבלגה, שבסערת רגשות ובדחף של רגע החליט לקחת את החוק לידיו ולנקום. לא רק שהוא לא מייצג את רוח צה”ל ותרבותו אלא שהוא מכתים את כולנו. לכן חייבים להענישו במלוא חומרת הדין. הענישה הכרחית גם בגלל שלא הודה, שיקר והפליל את חבריו. חנינתו תפגע בעצמאותו ובחוסנו של המוסד המשפטי ובפיקוד הבכיר, ועלולה ליצור מדרון חלקלק בדרך לאובדן רסן ושליטה. אסור לבית המשפט להביט שמאלה וימינה כשהוא בא לדון במקרה המונח לפתחו. עליו לשפוט אם נעשתה עבירה רק על סמך הראיות מבלי להיות מושפע מדעת קהל כזו או אחרת (רק הענישה לוקחת בחשבון את הנסיבות וגם זה בזהירות).

ד. אלה שחושבים שאזריה הוא קורבן של נסיבות. הוא אמנם עשה מעשים שאסור לעשותם אבל הם נעשו בעיקר בשל כישלונם ורפיונם של מפקדיו, בגלל שרבים מהמתגייסים היום הם ילדים שלא התבגרו (בעניין הזה הרמטכ”ל אולי טועה), בגלל המתח והלחץ המצטברים של הלחימה, בגלל הזעם על פיגועי הטרור (קל וחומר כאשר חבר נדקר) ובגלל הפחים הייקושים שיוצרים בזירה המתנחלים הקיצונים מחד וארגוני השמאל הקיצוני מאידך.

על פי השקפה זו אזריה לא צריך להיענש בחומרה, ואולי בכלל לא (למעשה כבר נענש בעצם המשפט), כי אויבינו ירקדו על הדם ויאוששו לעצמם ולאחרים את התיאוריות השקריות שלהם על צה”ל וישראל. יתר על כן, משפחות וצעירים רבים יחששו בעתיד להתגייס ליחידות הקרביות מחשש למעידה וחוסר גיבוי. אגב, המגמה הזאת ניכרת כבר עכשיו במשטרה. רבים נרתעים להתגייס לשורותיה מתוך חשש להילחם עם ידיים קשורות ולעמוד בפוקוס של התקשורת מבלי שיש להם גב ארגוני.

ה. אלה שחושבים שהמשפט של אזריה חרג ממשפט של חייל בודד ועבר לספירה הפוליטית. הוא עבר לאזור האפור (וגם המסוכן) הן בשל הצהרותיהם המקדמיות של הרמטכ”ל ושר הבטחון והן בשל הליווי התקשורתי האינטנסיבי מהרגע הראשון. המקרה עבר לקטגוריה חוץ משפטית, גם כי מדובר במחבל בן עוולה ובלוחם שהשתתף במלחמת מגן מפני טרור רצחני. זה טרור שלא בוחל בשום אמצעי, מפר את כל חוקי המלחמה ומנצל את רגישותנו המוסרית כדי להלום בנו. אנשים הדוגלים בתפישה הזו אומרים לעצמם: הימין הדוגמטי נוטה בטיפשותו ועיוורונו לראות בכל ביקורת עצמית סוג של חולשה וצביעות (“יפות נפש”), אבל אולי במקרה של אזריה באמת הרחקנו לכת ב”נוקשות המוסרית”. עצם העובדה שהמשפט נערך מול אור הזרקורים הוא סוג של התאבדות. אם כל כך הרבה אנשים (לא רק הקיצונים) חושבים שצריך להקל עם אזריה אולי יש משהו בתחושתם.

על פי השקפה זו, במקרה של אזריה דרושים כלים נוספים (על אלה המשפטיים הסטנדרטים) וראיה היקפית יותר. כי הרשעתו של החייל שסרח ועוד יותר ענישתו הבלתי מתפשרת, עלולה לגרום עוול ונזק חברתי יותר מאשר תועלת (בראיה כוללת).

האם החברה הישראלית יכולה לפתור את דילמת אלאור אזריה תוך שהיא לוקחת בחשבון את כל חמש העמדות הללו ואת כל הניואנסים המוסריים והפרקטיים? נחיה ונראה.