מה הן הסכנות המרכזיות בסמרטפון?

 כשכתבתי כאן לפני כמה שבועות על יחסיי עם הסלולרי, לא ידעתי עד כמה העניין הזה תופס מקום בחייהם של אנשים. מסביב כולם מדברים על ‘אם תרצו’ ועל דונלד טראמפ, כאילו זה הדבר הכי חשוב בעולם, אבל הראש שלהם במקום אחר.

אחרי הטור שעסק בסינון הסלולרי ובניסיון לשלוט בו במקום שהוא ישלוט בי, המערכת – כלומר המייל שלי – הוצפה בתגובות.

עשרות קוראים, מכל המגזרים והגילים כתבו, ועוד עשרות ניגשו ברחוב. אז כן, אני כותב על זה שוב. ואולי בעתיד שוב. שוברים שתיקה.

 נדב הוא עורך דין דתי וצעיר מאזור הדרום. אולי בגלל הקרבה היחסית שלו לעזה, הוא פיתח את שיטת “המרחבים המוגנים”. וזו הדרך שלו להתמודד עם המהפכה הטכנולוגית ועם ההתמכרות לסלולרי: “אני רוצה לשתף מניסיוני: קבעתי לי כללים ברורים וחד – משמעיים, אחרת זה לא עובד. רצון טוב זה לא מספיק. בתפילות בראש השנה וביום כיפור אמרתי לעצמי כל הזמן שזו הנקודה שאני צריך להשתפר בה, הרגשתי שאני מכור, שאני עלוב, עבד לסקרנות שלי וליצרים שלי, ויחד עם אשתי הגדרתי מחדש מקומות שבהם אין כניסה לסלולרי.

“קודם כול, חדר השינה. קנינו שעונים מעוררים לכל בני הבית, ובלילה הטלפונים נטענים על השיש במטבח. אין דבר כזה להירדם ולהסתכל על האור הזורח של המסך, ואין דבר כזה להתעורר איתו דבר ראשון על הבוקר (מזל שצריך ליטול ידיים לפני כן).

“אז מה אם יש בו שעון מעורר? זה הרי רק תירוץ. למה אני חייב להשתמש בשעון הזה, ולהיות עם הסלולרי בשכבך ובקומך? ואני כבר לא מדבר על הקרינה. אחר כך החלטנו שגם בית הכנסת הוא ‘מרחב מוגן’. הסלולרי נשאר ברכב, או אפילו בבית, כשאני יוצא וחוזר לתפילה בבוקר.

“המרחב המוגן השלישי הוא שמונה עד עשר בערב. אני חוזר מהעבודה בשמונה, ובעשר כל הילדים כבר במיטות. חישבנתי שיש לי נטו שעתיים איתם ביום, ומה בעצם יכול להיות כל כך דחוף בשעתיים האלה? הרי לא באמת קורה משהו במשרד או בעולם העסקים בשעות הערב. אז איך שאני נכנס הביתה, הסלולרי הולך לשיש, למטען שלו, עד שאחרון הילדים ישן.

“התחלתי עם כל זה אחרי החגים, ויש עליות וירידות, אבל אני באמת מרגיש הרבה יותר בן אדם, וחושב שכל אחד – אם הוא רוצה לשמור על השפיות שלו – חייב להגדיר לעצמו מרחבים מוגנים”.

 אסף מהשומרון שלח לי שני לינקים, אחד לויקיפדיה ואחד לכתבה ב’ישראל היום’.

“רק רציתי שתראה שיש גם גיבוי מדעי לכל התחושות שלך”, הוא כתב. הערך בויקיפדיה עוסק בתופעה רשמית ומוכרת ששמה FOMO , כלומר: ,fear of missing out או בשמה העברי: “חרדת ההחמצה”. זו בעיה מאובחנת שנוצרה בעידן הנוכחי, שבו לאנשים נדמה שכל הזמן קורים דברים חדשים ועדכניים, ולכן הם מושיטים יד למכשיר, לבדוק שהם חלילה לא מצמצו בזמן שזה קרה – והפסידו.

החרדה החברתית הזאת יוצרת תלות פסיכולוגית תמידית בשטף העדכונים. למרות שהלוקים בחרדה הזאת לא יודעים בדיוק מה הם מחמיצים – הם מרגישים שהם מחמיצים “משהו”, וזה מוביל להתנהגות כפייתית של בדיקה תכופה של עדכונים, מה שפוגע כמובן בקשרים החברתיים שלהם ובחיבור שלהם לעולם האמיתי שסביבם.

בסופו של דבר, מי שלוקה ב‑ FOMO חווה רמה גבוהה יותר של בדידות ועצב.

הלינק השני שאסף שלח (פתחתי אותו מהר, שרק לא אפספס ואחמיץ משהו!), הוביל אותי למחקר שנערך בחו”ל וגילה את תסמונת “רטט הפנטום”.

כאבי פנטום, לא עלינו, הם כאבים שאדם חש מאיבר קטוע וחסר בגופו. האם אנחנו מרגישים כך כשהסלולרי לא נמצא עלינו? כך טוענים החוקרים שגילו את תסמונת “רטט הפנטום”. לדבריהם, תשעים אחוזים ממשתמשי הסלולר שלחו יד לכיס בעקבות תחושת רטט מזויפת מהמכשיר. כל תזוזה של טישו בכיס נדמית להם כשיחת טלפון, וכל עקצוץ גורם להם ללחוץ על המסך ולבדוק מה קרה, למרות ששום דבר לא קרה. התופעה כמובן שכיחה אצל צעירים הרבה יותר מאשר אצל מבוגרים.

 ועכשיו לרב צבי טאו. לא, הוא ממש לא שלח לי מייל. אבל תלמיד מסור שלו העביר לי תמלול של שלושת השיעורים האחרונים והמרתקים של נשיא ישיבת ‘הר המור’, שבהם החל לאחרונה לעסוק בסוגיית הטלפונים הסלולריים.

“הוא אף פעם לא דיבר על נושאים כאלה, זה לא הסגנון אצלנו”, אמר לי התלמיד, “זה משהו חדש לגמרי”.

ספרתי. מדובר בכחמישים עמודי וורד בסך הכול. מה שנקרא, בקטנה. אז איך בדיוק מקצרים מהלכים של הרב טאו, שמבוססים על מהלכים של הרב קוק, לתוך טור בעיתון? איך מסבירים מה בין “יראת הקודש והמקדש” לבין אייפון? אין סיכוי. וחוץ מזה, את הדברים המורכבים באמת בכלל לא הבנתי בקריאה ראשונה.

אבל פסקה אחת תפסה אותי ואותה הבנתי היטב. בגדול, הוא מסביר, כל אדם נבחן בשאלה אחת: האם הרוחניות היא עיקר אצלו או הגשמיות? ובגלל הפחד מהעיסוק בעניין האלוקי, הרציני, התובעני, האדם בורח אל הקליל. זה הרבה יותר נוח להסיח את הדעת מאשר לעסוק בתיקון העולם.

ואיך הכי קל לברוח מהאידיאל? או, חזרנו אל הסמארטפון. “לימוד התורה שאנחנו לומדים הוא האוונגרד, הוא העתיד”, אמר הרב טאו, “התרבות המערבית יודעת בדיוק באיזה מצב היא, עם כל הנזקים וכל ההשחתות. הם יודעים איך זה מחריב את הנפש ואת הגוף ואת החברה ואת המשפחה. אבל איך להיטהר – הם לא יודעים.

“הרב זצ”ל כותב באיגרת לבנו הרב צבי יהודה שלתאר הם יודעים, אבל להורות דרך חיים איך לצאת מזה ואיך להשתלט על זה – זה הם לא יכולים”.

איזו הגדרה מעולה לתקשורת ולתרבות בכלל: הן יודעות לתאר את הרע, אבל לא יכולות להורות דרך חיים איך לצאת ממנו, ואפילו לא מנסות. “כל זה תוצאת הבריחה. בעתיד אנחנו נלמד את העולם כולו איך להשתמש בטכנולוגיה ובכלים האלה לברכה ולא לקללה. אבל בינתיים חייבים להיזהר”.

הוא מביא רעיון נוסף של הרב קוק: “לפני שהרשעה עוברת מהעולם, במהלך הגאולה, היא נאחזת בשיא כוחה להטעות את הבריות ולהסיט אותם לדמיון. זה מה שקורה עכשיו. בשנייה האחרונה לפני שהם יכלו מהעולם, האינטרנט והטלוויזיה מכניסים אנשים לדמיון הזוי ופרוע – ועולם שלם, עולם חכם, מאבד את תפיסתו ומשתעבד לדברים כאלה”.

מה הן שלוש הסכנות המרכזיות בסמרטפונים, לפי הרב טאו?

הראשונה, כמובן, היא תכנים של תועבה. אבל גם אחרי סינון, הסכנה השנייה לא נעלמת, ומדובר באיום תרבותי של ממש: “תרבות של חומריות וגסות, מושגים חדשים שאין בהם גבוה ונמוך, קודש וחול, הכול מעורבב”.

והסכנה השלישית היא חוסר היכולת להתרכז: “האדם חי בתוך היסח הדעת כל הזמן, הוא כל הזמן בוחש ובוחש, דעתו מוסחת מכל דבר, אין שום אפשרות של חדירת דברים רוחניים וממשיים. מי יוכל בדור הבא לשבור את הראש על ‘תוספות’? איך הראש יוכל להתמקד ליותר מחמש עשרה שניות? גם כשלומדים, אם זה בכיס אז כל הזמן חושבים על זה. זה נזק עצום. אי אפשר בכלל להתקדש ולקנות איזושהי מדרגה של ממשות רוחנית כשיש שעבוד לטומאה הזאת ולמציאות הזאת? איך תגדל בתורה אם כל רגע אתה בודק שמא יש משהו שלא שמעתי ולא ראיתי?”.

 והנה עוד תגובה, שלא עוזבת אותי. אם כותב אחר היה מפרסם מייל כזה בעילום שם, לא הייתי מאמין לו. גם כשזה הגיע לתיבה שלי, חשדתי שזה טקסט מטעם. משהו פרסומי. אבל בדקתי. זה אותנטי לגמרי.

כך כתבה לי קוראת בת 15, אחרי שכתבתי כאן שהתקנתי את תוכנת הסינון ‘נטספרק’ על הסלולרי, כולל המדבקה שעושה פרסומי-ניסא לכך שהמכשיר מוגן.

לא נגענו: “לפני כחצי שנה קניתי, בניגוד להסכמת הוריי, מכשיר חכם. חשבתי שאני יותר חכמה מהם, יותר חכמה מהרבנים שאסרו את המכשירים האלה. לא לקח לי יותר מכמה ימים כדי לקלוט את העיקרון שלו ואז, התחלתי לרדת בעקביות לתחתית של התחתית של העולם האינטרנטי, למקומות הכי דוחים עם התת-רמה הכי נוראה שקיימת.

“אני עדיין שם. אני כבר בהחלט לא מה שהייתי. התמימות הזאת שלעגתי לה לפני כן, נהפכה מושא לקנאה בשבילי. כן, אני מקנאת. מקנאת בעיניים שלהם, הנקיות ממראות אסורים. בשבועות האחרונים התבשלה אצלי ההחלטה לחסום את האינטרנט. קל זה לא יהיה, אבל אחרי שקראתי את המאמר שלך בשבת, הרעיון הזה נראה לי יהפוך למציאות. עכשיו, אם אני יכולה לבקש, תשלח לי איזה טלפון של איזה נציג שיסביר לי איך הקטע הזה הולך כי אני ממש רוצה להתחבר, וכמה שיותר מהר. וכן, אני רוצה לשים על המכשיר שלי גם את המדבקה. איך פונים אליהם?”.

 כמה נוח שעל בעיה כל כך מהותית, עמוקה ומטרידה עניתי לה בעשר ספרות בלבד: 073-2793411

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’