קיבלתי שקר, תעבירו אותו הלאה

 בעצם, זה כבר לא משנה מי אומר מה. עמית סגל חשף השבוע את הנשק הסודי של הליכוד בשעות האחרונות של יום הבחירות: מיליוני מסרונים ממוקדים שהזהירו מפני השמאל והערבים. נראה לי שהתחקיר הזה מלמד שני דברים, שדווקא לא נאמרו בו:

קודם כל, כאמור, אין כבר חשיבות למקור המידע. עצם העובדה שמשהו כתוב – הופך אותו לאמין.

“אחוזי ההצבעה במגזר הערבי גבוהים פי שלושה”, נכתב בסמס של הליכוד, ורק בהמשך התברר שהערבים לא נהרו, רק המסרונים נהרו. האם העובדות היבשות משנות? מה פתאום. רבים ממי שקיבלו מסר כזה האמינו לו, וכנראה גם העבירו אותו הלאה.

לפני כמה שבועות, אחרי “ריקוד השנאה” בחתונת הימין, הועברו מפה לאוזן, כלומר מווטסאפ לווטסאפ, שש נקודות ש”האבא של החתן מבקש להפיץ”. היו שם טיעונים משכנעים.

האם הם נכונים? האם האבא כתב אותם? ומה עם הפוסט האישי שכתב, לכאורה, נתן מאיר, בעלה של דפנה מאיר?

במקרה הזה דובר היישוב עתניאל ניסה לעצור את תפוצת הטקסט השקרי הזה, אבל הוא כבר הגיע לרבבות ישראלים, ששיתפו ושיתפו. כך גם פוסט “מרגש” שכתב ינון מגל (שלא נכתב על ידו) בעיצומה של הפרשה, תמונה של תינוק שאיבד את רגלו בפיגוע (שהתבררה כלא נכונה) או פרסומים עאלק־כלכליים על “כמה מרוויח מהמדינה אברך שחי על חשבוננו”.

אף אחד לא בודק לפני שהוא מעלה לקבוצות. הרי מישהו כתב משהו. או יותר נכון: מישו כתב משהו. זה מספיק. בגלל חוסר האמון הרב כלפי התקשורת, הציבור אפילו מרגיש תחושת שליחות כשהוא מקבל מסרים כאלה.

“הם שם באולפנים לא מגלים לנו את האמת”, הוא חושב לעצמו, ומעביר את הבדיה או את החצי־בדיה הלאה.

אבל יש כאן עוד נקודה – ב־96′ נתניהו נבחר עם הסיסמה שצצה ברגע האחרון: “ביבי טוב ליהודים”. הפעם הוא נבחר כי אמר ברגע האחרון “הערבים נעים בכמויות”.

למה כדי לגרום לליכודניקים לרוץ לקלפי, צריך להפחיד מפני ערביי ישראל? למה שר ערבי (כפי ש”איים” אחד המסרונים) כל כך מבהיל אותנו? האם הזהות שלנו מתבססת יותר ויותר על שנאת חנין זועבי, ופחות ופחות על זהות חיובית משלנו?

אולי קל יותר להציג לאומנות חלולה ולצרוח על ח”כים ערבים במליאה מאשר לגבש תפיסת יהדות מחייבת ומלאה יותר?

 יום חמישי שעבר, בנייני האומה, כנס “עושות עסק” של השבועון החרדי “משפחה”. למעלה מחמש מאות נשות עסקים חרדיות מגיעות ליום של מינגלינג, הרצאות וגם הענקת פרסים לעסקים מצטיינים. האורחת המרכזית היא רבקה רביץ, ראש הסגל של נשיא המדינה ראובן ריבלין.

אישה חרדית, אמא ל־11 , תושבת ביתר עילית. המנחה, דבי אנגלרד, קוראת לבמה ל”גברת הראשונה האמיתית”, ורביץ מתקבלת בתשואות.

“איך את עושה את זה? את הרי מקפידה על קלה כחמורה”, אומרת לה המנחה, והקהל מהנהן. רביץ היא משלהן. לא חוזרת בתשובה, לא אמריקאית, לא חרדית מזנים חדשים. בעלה הוא יו”ר דגל התורה בעיר מגוריהם.

“גיליתי סוד,” היא מספרת. “כשאני בטוחה בעקרונות שלי ומכבדת בעצמי את העקרונות שלי – זה מיד משודר גם לאחרים. זה פשוט עובר. אין קונפליקטים. עכשיו חזרנו מרומא, מביקור של הנשיא אצל האפיפיור. הוא הושיט לי יד, אבל קדתי בחזרה קידה, וזה התקבל בכבוד”.

מול טענות שהחברה החרדית מתפרקת, מספיק היה להסתכל סביב ולהבין: החברה הזו רק גדלה, מתגוונת, מתברכת, מתפתחת. אירוע עסקי כזה, מהקהל ועד אורחת הכבוד, הוא עדות קטנה שמלמדת עד כמה החרדיות משתנה אבל איתנה.

רביץ החלה לעבוד בכנסת כבר בתיכון. בבוקר למדה, ואחר הצהריים באה לעזור בלשכה של אבא של בעלה, חבר הכנסת לשעבר אברהם רביץ. שם הכיר אותה ראובן ריבלין. היא ניהלה את לשכתו כחבר כנסת, שר ויו”ר הכנסת, והייתה מעורבת מאוד גם בקמפיין שלו לנשיאות.

ואיך כל זה משתלב בניהול הבית?

“כשאני עם הילדים”, היא מספרת, “אני איתם. משתדלת לכבות את הסלולרי לפחות לחצי שעה או שעה. לדבר איתם, להסתכל לתוך העיניים, לשאול על שיעורי הבית. לתת תחושה שאני באמת כאן. אבל ודאי שזה לא פשוט.

בערב פסח, בשנה שעברה, קמתי ביום רביעי בבוקר בבית, בביתר עילית, ובשמונה בערב מצאתי את עצמי בתאילנד. ראש הממשלה הראשון של סינגפור מת, והנשיא יצא להלוויה באופן פתאומי. הבת שלי הביאה לי בגדים מהבית, טסנו לתאילנד ומשם לסינגפור. חזרתי הביתה בערב ליל הסדר. הבנות שלי עשו את רוב העבודה. נקווה שאף שליט לא ימות בערב פסח השנה”, היא צוחקת.

היא נשאלת על חופשות לידה, על פמיניזם, על קיפול כביסה ועל הדוקטורט שהיא כותבת בימים אלה באוניברסיטת חיפה. אבל אחרי כל זה, בדברי הסיום שלה, היא מתעקשת שלא להפוך לסמל: “היום כבר יודעים שאישה חרדית היא לא עובדת פחות טובה מגבר חרדי, או מכל גבר בכלל. אין סיבה שלא נהיה המנהלות הכי טובות. ומצד שני, לא צריך להיכנע לתכתיבים ולא כל אחת חייבת לפתח קריירה. צריך לעשות מה שמתאים לנו.

“אתן הרי יודעות שאני לא יוצאת דופן. כל אחת מכן באולם הקימה עסק, ומפרנסת את עצמה ומשפחות נוספות, אז למה אתן מוחאות כפיים רק לי?” היא שואלת והנ־ שים בקהל מוחאות כפיים לה, וגם לעצמן.

 והשבוע – השיא. עשרת הדברות. פרשת השבוע, פרשת “יתרו”, מתארת את מעמד הר סיני. האם היה זה מעמד לאומי וגדול, או מעמד פרטי ואינטימי? האם זה אפשרי שכולנו גם נסכים על משהו, אבל גם נמצא כל אחד את הנתיב הייחודי לו? מתברר שכן.

הרב שלמה וולבה מסביר באופן נפלא, לדעתי, את הרגעים ההיסטוריים ההם: “היינו שם כולם כאחד, אבל בכל זאת, כל אחד ואחד באופן מיוחד. אנחנו מתקשים להאמין שייתכן מעמד אדיר כזה בעמנו, מרוב פילוגים ומחלוקות, אך זאת היא צורתו האמיתית של עם ישראל. מצד אחד אחדות כוללת, ומצד שני הסכמה ברורה של כל אחד ואחד. אילו היה חסר אפילו אחד מהם, לא הייתה התורה יכולה להינתן. אחרי שנאמרו עשרת הדברות, בוודאי המשיכו האנשים לדבר וחזרו ביניהם על מה ששמעו.

“ואז – התגלה שכל אחד שמע את אותם הדברים, אבל כל אחד שמע פירוש אחר, המתאים לשורש נשמתו. הפרטיות של אף אחד לא התבטלה שם אלא אדרבה, דווקא במעמד זה קיבל כל אחד את זהותו העצמית”.

 הסטטוס היהודי:

“אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני” (השיר “לא ארחף בחלל”, המשוררת זלדה)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות

בוידאו: השיעור השבועי